יהודי אחד היה נודד לו אנה ואנה, ולא מוצא מקום להשתייך אליו. אפו של היהודי גדול היה מגבעה ומרהיב מטווס, אך לדאבונו של זה היהודי, היה אפו המרשים חוסם את שדה ראייתו לחלוטין. היהודי, שעל אף אפו היה איש טוב לב ועדין, למד איך להסתדר בסביבתו גם ללא יכולת הראיה שנגזלה ממנו, ובעייתו האמתית הייתה האנשים אשר פגש, יהודים וגויים כאחד היו לועגים לו וצוחקים עליו, ולכן מצא עצמו נודד בלי מנוח.
בוקר אחד מצא עצמו היהודי במרכזו של כפר קטן, ולהפתעתו שררה דממת מוות בישוב כאילו היה רדוף. הוא גישש ונכנס לחנות קטנה שניצבה בפינת הרחוב, ניגש למוכר החנות ובירכו לשלום. אף כי ברכתו לא נענתה עקב צחוקו של המוכר על אפו הגדול, כחכך היהודי בגרונו ושאל “היכול אדוני ברוב טובו לספר לי מדוע בבוקר יפה שכזה ריקים הרחובות מאדם?”. המוכר חדל מלצחוק ופניו קדרו, “לא שמעת?” מלמל, “כבר שבוע שנחטפים אנשינו מן הרחובות ואנו חיים בפחד”. היהודי, שסקרנותו גברה מרגע לרגע הוסיף לחקור, “וידוע לכם מדוע נחטפו הקורבנות ולאן?”.
צמרמורת חלפה בגופו של המוכר והוא הנמוך קולו עוד יותר, “ישנה אישה”, הוא היסס לרגע והמשיך, “היא נולדה וגדלה בכפר הזה, ילדה מקסימה ויפה הייתה. עד שקוללה בכישוף, ומאז כל אלו שראו פניה הפכו לאבן. מחשש לחיינו סילקנו אותה מהכפר, והנה הגיע היום, והיא מבקשת נקמה” והשתתק. ריחם היהודי על תושבי הכפר, אם כי עמוק בליבו ריחם גם על האישה, “היש דרך בה אוכל לעזור לכם?” שאל. המוכר החל צוחק “אתה? אינך מסוגל אפילו לראות מעבר לאפך הענק! שאתה תלך עד למאורתה של האישה הארורה ותגבר עליה? בזה ארצה לחזות במו עיניי!”. נעלב היהודי ואמר, “אינך חייב להאמין בי, אך אני אגאל אתכם ממצוקתכם”, ובזאת גישש דרכו החוצה מן החנות.
הלך היהודי למאורה בה האמין כי תגור האישה, הדרך הייתה קשה, ולא פעם הוא מעד על בליטה או סלע שלא ראה. עם בוא הערב נתקל היהודי בקיר המאורה והחל מגשש דרכו פנימה, ובעודו מקרטע נתקל בפסל אדם בגודל מלא, ובטעות הפיל ושבר אותו. הרעש הדהד בין קירות המאורה וקול שקט אך ברור נשמע מצידה האחר, “מי אתה ומדוע באת לכאן?”. הסתובב היהודי לכיוון הקול, אף כי לא ראה דבר, “נודד אני, ושמעתי כי את חוטפת את אנשי הכפר הקרוב ומשליטה שם אימה. באתי לשים סוף למעשיך”.
שתיקה ארוכה שררה במאורה, ולבסוף חזר הקול ולחש “אינך הופך לאבן…”, היהודי הנהן ואמר, “איני רואה אותך”, לאחר היסוס קל הקול התגבר מעט “לא רציתי להפוך אותם לאבן, ניסיתי לדבר איתם, הייתי… בודדה”. עקב היהודי אחרי הקול וקרב אל האישה “זה בסדר, אני סולח לך, כוונותיך היו טובות” הוא החווה בידו לכיוון בו היה סבור כי עמדו הפסלים ” אך בכל זאת תאלצי לחדול מניסיונותייך אלה, כי הם מביאים יותר סבל מתועלת”. לפתע יד עדינה אחזה בידו, והאישה אמרה בקול רועד “אני מצטערת”. הוא הרגיע אותה, “את היית בודדה, אני מבין איך זה להיות בודד”, האישה נשמעה מעודדת יותר “אם כך נוכל להיות בודדים ביחד?”
היהודי חייך “כן”
נימוקי השופטים
כשעגנון, המיתולוגיה היוונית וגוגול נפגשים – האף היהודי הופך למטפורה נפלאה. סיפור המעשה הנועז הזה מתמודד באופן די חצוף עם האנטישמיות, בוחן אותה, טועם אותה, ולבסוף מעמיד אותה באור מגוחך. אם בהתחלה נראה שזה סיפור אנטישמי – על יהודי שיש לו אף כל כך גדול שהוא לא יכול ללכת בלי להיתקל במה שמולו, כי הוא לא רואה כלום – בהמשך מתברר שדווקא האף הגדול, שבעליו הוא גם בעל לב יהודי גדול ומלא רחמים, הוא שמאפשר לו בסופו של דבר להיות גיבור, להתמודד עם האישה המכושפת, שהפכה את כולם לאבן, לפסלים, להציל אותה (ואת עצמו) מבדידות ולהושיע את בני הכפר מאסונם הגדול.
הסיפור משובץ משחקי מלים מקסימים. שוב ושוב חוזרים בו ביטויים שכוללים את המילה “אף”, כגון “אף כי” או “על אף” וכמובן שמו של הסיפור “על אף הבדידות” הוא בעל משמעות כפולה – האף שהביא על היהודי בדידות ולעג הוא זה שבסופו של דבר הביא גאולה לו ולכל מי שסביבו. וכך “על אף” פירושו גם “אודות האף” וגם “למרות האף”, והאף הוא גם “של הבדידות” (אף הבדידות) וגם מה שמציל מפניה. על הרעיון היפה, על ההומור ועל הגאולה מן הבדידות על אף האף, מוענק הפרס השלישי לרתם גינת.