בשעה אחת

קטע משעור בקריאת עגנון מאת שלמה דב גויטיין

מה הוא סודו של עגנון? מה ייחודו? במה קסם ליודעי-טעם והיה לכוהן גדול במקדש הסיפור?

מסתמא מרובות הן התשובות לשאלות אלה. כשאני לעצמי, קורא אני לסיפור גדול, אם אני נתפס לצלילו, תמה על משמעותו וחש בהשפעתו. בשלוש מידות אלה יש משהו הדומה למה שזוכה בו אדם בלי-מוד תורה לשמה: הוא זוכה ללמוד, ללמד ולעשות.

אני קורא באזנים. מסיפור טוב אני מצפפה, שמשהו ממליו ולשונותיו יילקט באזני ויהא מהדהד ומצלצל ומרנין בהן תמיד. אני רוצה שישאר מטבע טבוע, דפוס של קיימא, מלים ולשונות שאוכל לשוב אליהן ולהעלותו על לשוני.ולחדש בהן את מגעי בכל מה שנקרה לפני באותו סיפור. הסימן המובהק של מספר טוב הוא, שיהא מגבש צורה, שיהא חותמו טבוע על סיפורו. חותם זה של צורה מגובשת הוא הוא המעיד, שיש לפנינו אומן של אמת.

ועתה מן המפורסמות, שעגנון הוא "רב-סגנון" - כפי שכינהו ביאליק ז"ל באחת מהקדשותיו. לא תוכל לקרוא שלוש שורות באיזה סיפור מסיפוריו, מבלי להכיר בהן את היד שכתבה אותן, ואין לד עמוד אחד, שאין בו חידוש של ניסוח פתגמי. באמת היה בדעתו של כותב טורים אלה לעשות, לרגל יום ההולדת השבעים של המשורר, מחקר על "פתגמיותו", אך משכתי ידי מן התוכנית, לאחר שראיתי, שאין לצאת ידיה אלא בספר מקיף.

ואולם דווקא בענין זה, היינו סגנונו של עגנון, רבים הם הטועים. רואים בו מעין קישוט הנעשה .מתוך מומחיות יוצאת מן הכלל במקורות, אומנות של לשון נזונה על-ידי למדנות מופלגת. בוודאי יש כאן ברית כרותה ללשון, מתת אלהים חד פעמית של הבעה ובקיאות של אוהב ספר, שהוא חד בדורו. ואולם הכשרון הלשוני והידיעה במקורות הם רק הכלים, העיקר, איך המשורר השתמש בהם. הצד המכריע בכל סיפוריו של עגנון היא "הסיטואציה", המסיבות - החיצוניות וביחוד הפנימיות, שבהן נתונים האישים הפועלים, והאופנים השונים, שבהם הם מגיבים עליהן. סיטואציה זו, מציאות זו, נתפסת אצלו בדרך של פתגם, בצמצום לשון מופלא, בחינת מועט המחזיק מרובה ובדומה לפתגם העממי המגבש עובדות, פעמים מסובכות מאד, במלים ספורות חצובות מסלע הלשון. משפטיו של עגנון הן חטיבות של חיים, קיימות ועומדות בכוח עצמן. לא צעצועי-מלים יש כאן, אלא גופי-מציאות.

 "עגנון עומד בעבר זה של המחיצה המפרידה את  ישראל החדשה מן היהדות הישנה. חלק הארי של  יצירתו מוקדש אמנם לאותו עולם שנגוז או נגוז  והולך, אך כתיבתו היא כתיבת סופר מודרני".

מדובבות את הקורא

ושנית, גדול הוא סיפור, שאינו מניח אותנו, לאחר שהנחנו אותו, כדרך אותו "תם ולא נשלם" וכיוצא בו לשונות, שבהן סיים עגנון את "הנידח" (כל סיפוריו, כרך שלישי, עמ׳ סט) ויצירות אחרות - סיפור המתמיה אותנו ומזמן לשוב ולחפש בין השיטין, בחינת "יותר ממה שהשמעתי אתכם כתוב כאן". ואיני אומר זאת כלפי הסיפורים "הסמליים" של עגנון, כגון "ספר המעשים" (כרך שמיני, עמ׳ קסה-רנח), "עד הנה" (כרך אחד עשר, עמ׳ ה-קע), "המלבוש" (שם, שה-שב), "עידו ועינם" (שם, שמג-שצר.) או "הדום וכסא" ("הארץ" ד׳ אייר תשי"ח), שעצם צורתם אינה אומרת אלא דרשני, ואף לא לגבי הספרים המקיפים "סיפור פשוט" (כרך חמישי), "אורח נטה ללון" (שביעי) ו"תמול שלשום" (תשיעי), שכמעט טבעי לגביהם, שהקורא מבקש לשוב אל תחילתם לאחר שהגיע לקיצם, אבל דוקא לגבי הסיפור "העממי" "הקלאסי" של עגנון, כגון "מעלות ומורדות" (כרך שלישי, עמ׳ רמד-רסט) ולא כל שכן ציור מלא הוד קדושה, .כגון "אגדת הסופר" (שם, רכז-רמד). יצירות עגנון מדובבות את הקורא, הן מניחות לו בקעה להתגדר בה, הן מגלות לו טפח ומניעות אותו לגלות את הטפח המכוסה.

וזה מביא אותי אל נקודתי השלישית. אמר אחד היוונים הקדמונים: מהי מוסיקה ראויה לשמה ז נגינה שהמאזין לה ישמע ממנה צלילים אחדים וכבר ניתר הוא ממקומו ואץ לעשות מעשה-גבורה. מעין זה הוא סיפורו של עגנון. הוא מעורר לפעולה. אם המספר מעלת דמות של עולם, שהוא כולו שלם, הוא מדרבן את הקורא להשתלם בעצמו. ולהיפך, כשהוא מצייר עולם שבור וריקן, הקורא נדחף למלא את הריקות ולרפא את השברים. הטועם טעם בסיפורי עגנון עשוי לצפות לתיקון המידות.

כי אכן זהו סודו של סיפור אמיתי, שיוצאת ממנו שפעה של התעוררות, שאיפה לבדקהבית ושל התעלות-הרוח. עגנון, בין בצורתו הקלאסית, ובין בצורתו המודרנית וההיפרמודרנית, פועל בדורנו פעולה כספרי-המוסר הגדולים שבעבר, כגון ספר החסידים לרבי יהודה החסיד או ספר שני לוחות הברית לר׳ ישעיה הורביץ.

לכאורה דעה זו מופרכת על ידי העובדה, שמחיצה של ברזל מפרידה כביכול בין הצעיר הישראלי לבין "ההווי הגלותי" של העיירה הגליצאית, שעגנון הקלאסי נתון בתוכו. שתי תשובות בדבר.

ידו של עמון על אחד מכתבי היד. הוא מרבה ללטש, לשפץ, לתקן ולהגיה.

הרבה פנים

אין עגנון, וביחוד הקלאסי, נתון ושבוי בעולם ההוא: הוא לא היד. יכול לכתוב אף שורה אחת, כפי שכתב, לו היה נתון בו. הוא לא יכול היה להגביה ולהעלות את העולם ההוא, אלמלא עמד מחוצה לו, אלמלא היתה לו נקודה ארכימידית, שממנה יכול היה להזיזו ולהרימו לאשר הרימו. עגנון יצא מבוטשאש, קודם שנתגלתה לו, כפי שנתגלתה.

לשון אחרת: עגנון עומד בעבר זה של המחיצה המפרידה את ישראל החדשה מן היהדות הישנה. חלק הארי של יצירתו מוקדש אמנם לאותו עולם שנגוז או נגוז והולד, אך כתיבתו היא כתיבת סופר מודרני. ודבר זה בולט ביותר במקום שהסופר לובש צורה של מספר עממי המסיח לפי תומו.

ואולם פטור בלא כלום אי אפשר. דרושות נכונות נפשית ואף מידה מסויימת של ידיעות, כדי לתפוס את עגנון לאישורו. או מוטב שנאמר! הרבה פנים לעגנון. יש סיפורים, שילד יתענג בהם; יש אחרים הצריכים לימוד אפילו של מבוגרים; דש שאינם נפתחים אלא למעמיקים. ומי יודע, שמא קריאת עגנון היא כיום דרך-מלך ללימוד "התודעה היהודית"?

4