“מקצת נחמה אתה מוצא במסעות, שאתה מסיע עצמך מברי לשמא. כל מקום ברי ושמא ברי עדיף, וכאן ברי ושמא, שמא עדיף, שהרי ברי לך שמקום ישיבתך קשה, שמא תבוא לך ישועה ממקום אחר.”

“מתי כותב אדם את הסיפור הטוב? בשעה שלא חשב כלל לכתוב אותו. זה נוצר בליבו מאליו. לפתע הוא מקבל כוויה הצורבת ואינה מרפה, הוא מנסה לכתוב וזה ’הולך‘! מעולם לא הכינותי את עצמי לכתוב סיפור,וכל אותם הסיפורים, שהכינותי עצמי לכתבם, לא כתבתי ולא אכתוב לעולם.”

“אותה שעה נכנסה בי עצבות גדולה. התחלתי מצטער שאני עצוב. ובשביל שנצטערתי שאני עצוב הוכפלה עצבותי.”

“אף חברי שבארץ יש מהם שפוקדים אותי באיגרות. יש מהם שאני משיב להם ויש שאיני משיב להם. משיב אני לאותם שאין מה להשיב ואיני משיב לאותם שיש מה להשיב, שמתוך שהם קרובים ללבי מסיח אני עמהם ביני לבין עצמי, ומתוך שהדברים מרובים איני מספיק להעלותם על הנייר ודוחה את התשובה מיום ליום ומשבוע לשבוע.”

“כל הבתים שם היו עומדים בשורה ובית זה יצא חוץ לשורה. רחוק קצת מן הרחוב ועולים לשם במעלות של אבן. ואבן גדולה היתה לפני הבית ומעין גינה קטנה היתה מאחורי הבית ומשם מזדקף כמין הר ומאחוריו סוף העולם.”

“כללו של דבר בכל יום שהחמה היתה מראה עצמה ברקיע והדרכים היו נאות ונעימות מניח הייתי את בית אבא ואמא ויוצא ליער ועושה שם כל הימים, ואין לך ימים שהייתי שרוי בטובה יותר מאותם הימים. אבל אבא ואמא לא היו מרוצים מזה. אבא מפני שפירשתי מן התורה והנחתי את בית המדרש ואמא מפני שאיני סועד בשעת סעודה ואיני טועם טעם תבשיל חם. אף על פי כן הניחו לי ולא עיכבוני.”

“החמה פורשת וחוזרת למקומה, כדי ליתן מקום ללבנה וכוכבים. כוכבים ומזלות באים ועומדים ברקיע והאור מאיר כנגדם מן הגלים וקול נאה עולה מן הים כקול שירים ושבחות. אומר אחד לחבירו, אחי שמעת קול זה מה הוא? אומר לו חבירו, אחי דגים שבים אומרים שירה.”

“אותו היום יום של אייר היה. הדובדבנים עמדו בלבלובם ותות השדה היה מבצבץ מן האדמה ובגדי החורף כבר היו מונחים בארון ואוירו של עולם היה צח ונאה והלב טוב וריח שמנם של אדני נתיבות הברזל שהיה נודף עם ריחם של הדשאים הרעננים היה מעלה על הנפש כיסופים נפלאים של מקומות רחוקים.”

“נולדתי בשנת תרמ”ח
אברי שס”ה גידי רמ”ח
יודע דף גמרא ופרק תנ”ך
ובמותי אמרו אך:
נפטר בשנת כך וכך”

“פעם ראשונה אדם לומד ומבין, פעם שניה לומד ותוהה משטה הייתי בי שדמיתי שאני מבין, הרי איני מבין ולא כלום. פעם שלישית מבין ואינו מבין, פעם רביעית מבין את שלא הבין ואינו מבין את שהבין, וכן על דרך זה פעם אחר פעם. ואם יגע הרבה וחזר הרבה עד ששוכח כמה פעמים חזר ויש לו סיוע מן השמים הרי הוא מתחיל להבין. וזו תחילת חָכְמָה.”

“אני בן מלך נרדם שאהבתו מעוררתו לתרדמה חדשה. אני קבצן של אהבה שנקרע לו תרמילו והוא מניח את האהבה בתוך תרמיל קרוע. “

“אין קץ למאורעות שנתגלגלו וירדו לעולם. עד שאחד מתגולל ויורד כבר בא אחר ונטל את מקומו. ועדיין לא הייתי יודע אם ממקום שאבד לי באים הם המאורעות או ממקום שהושלכתי לשם.”

“בחרתי לרדת לעולם הגופים בתשעה באב. נעשה רצוני מושלם, שבתשעה באב נזדווגה נשמתי לגופי ובתשעה באב ירדו שניהם כרוכים כאחד לעולם השפל.”

“לא יצאה שעה קלה עד שנשמע קול גלגליה של עגלה, תחילה משהו משהו, אחר כך יותר ויותר. מיד עמדנו וזרקנו את כפותינו מידינו כשהן מלאות עד לחציין והנחנו את קערותינו על השולחן ויצאנו להקביל את פני אבינו שחזר מן היריד. אף אמא עליה השלום הניחה את הכף מידה ועמדה מלוא קומתה ושתי זרועותיה מונחות על לבה, עד שנכנס אבא לבית.”

“פעמים הוא מניח ראשו על שתי ידיו וכח הדמיון מרפרף כלפי בית אבא כעוף שהוא מרפרף וחוזר על קנו.”

“נזדעזע לבי ודבק פי בפיה ופיה דבק בפי ונעימות נועם באה מפיה לפי, ואולי אף מפי לפיה. לפעולה זו קוראים בלשון הקודש נשיקת פה, ובוודאי אף בשאר הלשונות כן. לגבי כאן יש להוסיף, נשיקה זו נשיקה ראשונה היתה שנשקתי אני לנערה.”

“ברובם ככולם נתקיים הכלל כל הקטן מחבירו גדול מחבירו ברשעות. בלשון עברית שבדו להם קוראים לזה אדיבות ואני קורא לזה בפשיטות רשעות. הגע בעצמך נכנס זקן בעל מום ללשכה שכזו, שיש בה כסאות נאים וספות נאות לישיבה, שמא אומרים לו בבקשה ממך, שב, לא, כי אלא נותנים לו לעמוד. עומד חצי שעה עד שנפנים אלי ואומרים מה אתה מבקש. אומר אני פקיד פלוני אני מבקש אומרים לי יושב בישיבה הוא. אומר אני אולי אפשר לדבר עם פקידה פלונית, משיבים לי היא בחופש. עומד אני ואיני יודע מה אעשה. אומרים לי בלשון קשה כבר אמרנו לך. מתלה אני על רגלי ופונה והולך ואומר שלום. אם הפקידה אינה עסוקה בשפתון שלה במחילה היא משיבה לי, אם עסוקה היא משיב אני לי במקומה שלום.
“

“לא אשבח את ביתי, כי קטן הוא ולא אתבייש בו בשביל שיש גדולים וטובים ממנו. ביתי קטן, אבל מקום יש בביתי לאדם שכמותי שאינו מבקש גדולות.”

“יודע אני בתי שאיני מנחיל לך עושר ונכסים, אבל אני מלמדך לקרות בספרים, בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו קורא בספר ורואה עולם אחר.”

“אי אפשר לומר עליו שהוא שונא את אשתו, אלא מאחר שאינו אוהבה דומה עליו כאילו הוא שונאה. אלמלא לא תלה עיניו באחרת היה שמח עם אשתו. הרבה נשאו שלא בטובתם ורואים חיים עם נשיהם. כל צרתו של זה ששיתף לבו לאחרת. אלמלא היא היה מוצא קורת רוח מאשתו.”

“מובא בכתבים חוט של חן נמשך והולך במעשיהם של ישראל והקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו יושב ואורג הימנו יריעות יריעות טלית שכולה חן וחסד לכנסת ישראל שתתעטף בה.”

“והרוח פזרה את כנפות מעילי ואהיה כצפור מבקשת לעוף ואשים את פני אל הבית ואל החלון. ותשם אחותי אצבע על פיה ותאמר, החשה כי ישנה היא. בכל זאת נכנסתי הביתה ואחותי הולכת אחרי על קצות רגליה. ואחותי לקחה את ידי בידה ובידי אשר בידה רמזה אל החלון. בחלון שכבה צפורי, ראשה בין כנפיה וכנפיה נחפו בזהב, כזהב אשר לשמש בערב. עמדתי על מקומי, לא יכולתי למוש. היתה לי צפורי כצייד אשר צדני.”

“בית אוהב בעל בית אשר עיניו ולבו עליו כל הימים. אם בעל הבית משגיח על הבית ושוקד על תקנת הבית טוב לבית וטוב לבעל הבית. אם אין בעל הבית שוקד על תקנת הבית ואינו משגיח על הבית, אוי לבעל הבית ואוי לבית.”

“מלה חדשה מפוצצת והולכת בעיר סוציאליזם שמה. וכבר יש מבני העיר שקוראים לעצמם סוציאליסטים ואינם בושים. מלגלגים עליהם ליצני העיר ואומרים על שום סופם נקראים סוציאליסטים, שסוף סוציאליסטים ליסטים.”

“הרי ששמעתי קול כלב נובח, קול ציפור מצייצת, קול תרנגול קורא, איני יודע אם מודים לי על כל מה שסיפרתי עליהם או אם קוראים עלי תגר.
(נאום לרגל קבלת פרס נובל, שטוקהולם, דצמבר 1966)”

“זקנה אחת היתה בירושלים. זקנה נאה שכמותה לא ראיתם מימיכם. צדקת היתה וחכמה היתה וחיננית היתה וענוותנית היתה. אור עיניה חסד ורחמים וקמטי פניה ברכה ושלום. אלמלא שאין הנשים יכולות להדמות למלאכים הייתי מדמה אותה למלאך אלקים. ועוד זאת היתה בה, זריזות של עלמות. אלמלא בגדי זקונה שעליה לא ניכר בה שמץ זיקנות.”

“יושבת לה ירושלים כנשר הנושא גוזליו על כנפיו. יש שכונות מיוחדות לאשכנזים ויש שכונות מיוחדות לספרדים, ויש מהן שאשכנזים וספרדים דרים בהן כאחד. יש מהן שיושביהן תימנים או גורזים או מערבים או פרסים, ויש מהן שכמה עדות יושבים בהן כאחד. יש מהן שבעוונותינו יצאו מידי ישראל, ויש שמחמת קטנותן נשתכח שם שקראו להן. ואין לך כל שכונה ושכונה שאין בה בית כנסת, ויש שהעמידו כמה בתי כנסיות ובתי מדרשות ותלמוד תורה וישיבות, וכל שאדם מישראל צריך לגופו ולנשמתו. משנתרחבה ירושלים ניטלה חשיבותה של החזקה, וכל הממון שהשקיעו בה יצא לבטלה. אבל בתים שנבנו קיימים ועומדים, ואף הם מתרחבים והולכים, אלו מוסיפים חדר ואלו בונים עלייה, אלו שני חדרים ואלו שתי קומות, ושוב אין אדם אומר צר לי המקום שאשב בירושלים.”

“כשאר אחינו אנשי גאולתנו בני העליה השניה הניח יצחק קומר את ארצו ואת מולדתו ואת עירו ועלה לארץ ישראל לבנות אותה מחורבנה ולהבנות ממנה. מיום שעמד יצחק חברנו על דעתו לא עבר עליו יום שלא הגה בה. כנוה ברכה נראתה לו כל הארץ ויושביה כברוכי אלקים…. בעל דמיונות היה יצחק, ממקום שלבו חפץ היה מדמה לו דמיונותיו.”

“הסתכל יצחק לפניו ולבו התחיל מקיש, כדרך שלבו של אדם מקיש בשעה שמתקרב למקום חפצו. ומחמת שהיה מנוחם קצת מקולו של הזקן שיושב לו ומנגן ניגונים של תפילה הסיר יגונו מלבו. נגלתה לפניו פתאום חומת ירושלים, שזורה באש אדומה, קלועה בזהב, מוקפת עננים אפורים פתוכים בעננים כחולים, שחורצין וחורתין בה צורות בזהב ירוק בכסף נבחר בנחושת קלל בבדיל סגול. הגביה יצחק את עצמו וביקש לומר דבר. דממה לשונו בפיו כמתוך זמר אלם. חזר לישב וישב כמתוך ריקוד מיושב. “