“ר’ שמעון בן לקיש אומר: אף מגילת אסתר והלכות אינן עתידים ליבטל”
(ירושלמי מגילה, פ”א ה”ה)
אותו היום תענית אסתר היה, וכל אותו היום לא טעמתי כלום. בחוץ ליהטה החמה, נדמה היה שחומו של היום מקומו בקיץ, ולא בין ימים אלו בהם מתחלף החורף בסימני אביב. החום, הצום וביטול לימודי הביאוני שלא אצא מפתח ביתי כל אותו היום. אלמלא טורח מצוות טלית ותפילין ספק אם כלל הייתי מחליף כותונת לילי. עם יציאת הצום החום הסתלק לו ובאה תחתיו אותה רוח לילית שירושלים נתברכה בה. אמי, שלא מצאה את ישיבתי בבית יפה וראתה בכך דרך בטלנים וחולנים, מיהרה לזרזני לצאת. התואנה – היה עלי להחליף ספר שקיבלה וכבר היה לה באוסף ספריה המרובים בספר אחר.
הולך אני בשדרה שנקרא שמה בן מימון שלא יבלבלו הבריות בינה ובין רחוב הרמב”ן הסמוך. לאורך השדרה ניצבים פנסים כנרות שבת, ומפיצים אור ערפילי לעוברים בה. במדרכה הנגדית צועדת דמות דקה וקלת איברים, צועדת ולא מביטה לאחוריה. לפתע משתקפים פניה בחלון וניכר כי אין זו אלא דינה, אותה חברה יקרה המשומרת במתק זכרון ימי ילדות שלא יסולאו. רוצה אני לצעוק כנגדה “דינה, דינה”, אך פי נמלא אלם.
הולכת דינה ורגלי שולטות בי ומוליכות אותי אחריה, מותירות לראשי להתמלא בזכרונות. הוא מעלה כנגדי את ימי הפורים ואני ילד, כיצד הייתה נדמת לי דינה כאסתר, מרדכי היה אבי, ודוקטור שטיין רופא השיניים הוא המן הרשע. ומאז הלך אבי לבית עולמו, דעתו של דוקטור שטיין נטרפה עם מות בנו במלחמה, ואת דינה לא ראיתי עד הנה.
יורדת דינה מהשדרה לרחוב עזה אל עמק המצלבה, ואני בעקבותיה. בעמק הרוח מטלטלת את העצים וצלליהם מוטלים מצד אל צד. דינה נבלעת בצל, באה הרוח ומטלטלת העץ, והיא שבה ונגלית. לכשהיא נכנסת אל המנזר העומד בעמק, להרף קט עולה בי הספק אם להיכנס או לאו, אך הוא נותר מאחור ורגלי מוליכות אותי פנימה. בכניסה למנזר חצוב גן קטן, חנוק בין חומות האבן, מוגן מפני הטבע בחוץ. אף בו היא חולפת במהירות ונכנסת בדלת צדדית. מאחורי הדלת נמשך מסדרון צר המכוסה מיני טחב שונים, והיא באה בדלת נוספת בקצהו.
אני מביט דרך פירצת האור הדק שבנקב מנעול הדלת. אני רואה כי היא פשטה את מעילה ולגופה נותרה רק כתונת בד לבנה. היא נפנית לאדם הנוסף שבחדר, זה השכוב על דרגש, עורו ורוד מזיעה וכולו כבועה העומדת להיבקע. היא פושטת ממנו את בגדיו הקרועים, ונגלים פצעיו המדממים החושפים מבשר גופו והכוויות המכחילות על זרועותיו. את בגדיו היא טובלת בעביט מלא מים, מספיגה את ידיה בשולי שמלתה. אחר היא שבה אליו, ובעזרת מספריים של כסף, מניחה תחבושות על פצעיו, אחד אחד.
נימוקי השופטים
זהו סיפור המתרחש במוצאי תענית אסתר בירושלים, שמזג האוויר שבה והרחובות שבה משורטטים ביד אמן רהוטה ובוטחת. במרכזו של הסיפור מסע, שמתחיל בחדרו של המספר, שם הוא סגור כל היום, רעב וחנוק. המספר עוזב את חדרו ויוצא להחליף ספר לאמא שלו (ברחוב בן מימון – ב”אדרבא”?). בדרך הוא נתקל בנערה, שמה דינה. כמו גרושתו של הרופא בסיפור “הרופא וגרושתו” של עגנון, אבל במעשיה היא מזכירה יותר את שירה, הגיבורה של הרומן הגדול האחרון שעגנון לא הספיק לסיים בחייו – שירה. הוא רוצה לקרוא לדינה, חברת ילדות שלו, אבל פיו נמלא אלם, והוא רק הולך בעקבותיה. הסיפור הוא סיפורו של המסע האילם הזה, עד סופו ההזוי, היפה פה, שבו המספר עומד במקום שמספרים רבים עומדים בו, על כפות המנעול, מציץ בנערה הנחשקת.
כשדינה נכנסת לחדר החנוק שבמנזר, חדר מוגן או מנותק מן הטבע בחוץ, נדמה שהיא נכנסת אל חדרו החנוק של המספר, שבו התענה כל היום בחום ובצום, מנותק מן העולם שבחוץ. וכך הסיפור משתבלל חזרה מן הסוף להתחלה במן ספירלה, שבה המספר עומד ומביט דרך חור המנעול בפנטזיה שבה דינה מניחה תחבושות על פצעיו שלו, פצעי אוהב שאהבתו חומקת ממנו, כמו בשיר השירים, כמו במגילת אסתר, כמו בסיפורי עגנון.
על המסע מן הממשי אל המדומה, ועל התיאור היפהפה של מחוזות ההזייה, הנגזרים במספרי כסף מכיסופיו של עגנון, אנו מעניקים לשי פורסטנברג את הפרס השני בתחרות הכתיבה של בית עגנון לשנת תשע”ז.