בפאתי פאב אפלולי ישב פרנהיים, עישן סיגריה נוספת וקישקש על פיסת נייר שהייתה מונחת במקום. פניו הקודרות הסתובבו לאחור לשמע פעמון הדלת שדרכה נכנסה אישה. לא שבעו עיניו של פרנהיים ממראה יופייה המעודן והנעים.
לאחר שהתיישבה האישה לצידו, הבחין לראשונה בתכלת השחורה בעיניה, שאף האפלוליות במקום לא הצליחה לגרוע מיופיה זה. האישה הזמינה כוס יין אדום והסבה את מבטה לעבר הגבר המובס שלצדה.
מהיכן אתה בא, שאלה אותו.
נע ונד אנוכי, השיב.
כמוני כמוך, אמרה לאחר שלגמה מכוסה, שמי הוא דינה.
וורנר, השיב ולחץ את ידה.
התגרשתי לאחרונה ומלבד עבודתי בבית החולים אינני מרבה לצאת מהבית, סיפרה לו.
היא הביטה בו בציפייה שיספר לה גם הוא על עצמו. לראשונה סיפר פרנהיים על שעבר עליו בשבי. הוא מיעט להביט בפניה של דינה, אך חש את עיניה הנעוצות בו. הייתה זו תחושה נעימה שעוררה בו אי נוחות. דינה הביטה בעיניו החשוכות והעבירה את ידה באיטיות מכוס היין לגב כף ידו של פרנהיים.
האם נשוי אתה, שאלה אותו בקול מבויש.
בחדר נשמע קול דממה דקה. דמותה של אינגה הייתה כאש בוערת בעצמותיו של פרנהיים. לפני כמה ימים נודע לו מועד חתונתם של אינגה וקרל נייס. ככל שהוסיף לדעת על החתונה כך הוסיף מכאובו.
דינה הבינה שמחשבתו נדדה למקומות אחרים והסירה את ידה מעליו. אני לא יודע, השיב לבסוף. הוא מיהר לשלם על המשקה של דינה וסגר את הדלת אחריו בצאתו מהפאב.
באותו הלילה שכב פרנהיים במיטתו וחיבק את פיסת הנייר בקרבו. כשזרחה השמש, בזמן שפרנהיים היה שרוי בשינה עמוקה, נשמטה פיסת הנייר מידו ונחתה ליד המיטה. קרני השמש שחדרו אל החדר האירו את המשפט שעל הנייר: אינגה, אינגה, בואי אצלי.