אני האלוהים.
בראשית היה תוהו ובוהו, מעגן של מילים משורבבות חסרות צורה וריקות מתוכן. בראתי את הארץ, את חולות המדבר ומי האוקיאנוס השוצפים. יצרתי את יערות עולמך ואת פירות ארצך. בראשית היו הערב והבוקר לאחד, ואני בגדולתי המרה הפרדתי זה מזה. תחילה היו אלו לא יותר מיבשות שוממות, מרוקנות מאלו אשר נועדו להתהלך על פניהן. ואני האלוהים במלכותי יצרתי את חיות הארץ, ואת חיות הים.
ואני אלוהיך הנחתי את עולמך בשזירת הכוכבים הזוהרים, ואני אשר בצלמו נבראת יצרתי אותך והורשתי לך את הארץ. את החולות אותם בראתי, את המדבריות, את היערות והפירות אשר הניבו, ואותך שמתי לכבוש את כולם. את סיפורך ארגתי לכדי רקמה חיה של תולדות הזמן, את הכס עליו אתה יושב אני הענקתי, את כל אשר אוחז אתה באמתחתך אני אלוהיך הבאתי לכדי מציאות. אני זה המפיח נשמה בך ובצאצאיך, אני זה הטומן בך תשוקה ויצרים. אני הוא אשר הביא אותך לכדי מימוש רומנטי, הנוטע בך ארוטיקה ומחשבות.
ובזאת, אני אלוהי הצבאות, בראתי את שדי המדון. את מלחמות נפשך, ואת קרבות כל הבריות.
אני אלוהיך הבאתי לכדי התהוות את זוועות מחשבותיך, ותועבות רוחך. את אלו הנחשים אשר שמתי לרדות ברצונך החופשי, ואת נפשך יצרתי לגנות איבתם. וכל אלו שדי המדון חוללתי לך, כי אני האלוהים אשר בצלמו נבראת, ותרעומת תיעובך העצמי, העלתה בעצמותיי ריקבון עוד טרם בריאתך.
אני אלוהיך, ומזרעי שאלותיי נטעתי את יערות הדעת אשר בצלם שנתך ערבה. אני אלוהיך, ומתל כאבי יצרתי רכס הרי סבלך. אני אלוהיך, ומחבלה יבשה על עורי נפער בשרך ונשרפות עצמותיך. אני אלוהיך, וכל בעתות הליל אשר הדירו שינה מלילותיי, לרגליך משולות ואתה אדונן. אני אלוהיך, בורא עולמך, יצרתי עבורך חורשות פלאים וכרמי כשף רע. אני אלוהיך, ואותך שמתי עבד לתשוקותיי הריקות.
מעורטל הסתערת על שדות בריאתי, ערום לפניי, ואני יוצרך, אשר הכל ידעתי עליך. וכך ידעתי, כי ביום בו תאכל מפירותיי האסורים, יפקחו אז עיניך, והיית כמותי אלוהיך, לפגיע, עשוי רקמות צלקת כסופות, מבולבל ,שרירותי ונושם אוויר מזוהם. יודע טוב ורע. ביום בו תאכל מפירותיי הנבולים, תיגזר עליך גזרתי. גזרת אלוהיך, היא גזרת הדעת.
אני יוצרך, אסרתי עליך מלאכול את פירותיי הנרקבים, לבל תיפול עליך גזרת החוכמה. פן תדע עצב ובדידות. אני אלוהיך בזיעת אפי עמלתי להרחיק נפשך מייסוריי. חרף תהייה ארור לדעת פחד וכאב לעד. ומערומיך כעת, דינם להיוותר חשופים עד מותך. ארור הנחש אשר מעשו הראשון כשקם מחול אדמותיי היה לשסות רצונותיך באיסוריי.
אני אלוהיך, נעלתי שערי גני בפניך. לא זאת כי כעסי עלה בי ופרץ את סכרו, ולא כי עונשך בגלות. אני אלוהיך בדאבוני האצילי חתמתי דלתות משכני ובקדמת גני פרשתי משגיחים, ואת להב חרבם המתהפכת לנצור את בואך הקרב. לשמור את דרך עץ החיים לבל תנגוס בפירותיו, וחייה לעולם, בצל קללת האלמותיות.
אני אלוהיך בגשמיותי, אני יוצרך הנתון בדמות בשר ודם, אני אלוהי הצבאות, אני זה אשר מכוסה צלקות מלחמה, אני זה אשר הושם לקרבות הנפש, בגדולתי הענקתי למילות סיפורך צורת בדיה מציאותית. אני הבורא עולמות חדשים איני יותר מילד, שנכפו עליו גזרות הדעת, מחברת דפים ריקים וקסת דיו. אני אלוהי הכל, אשר יצר את גן העדן, מן הגיהינום.
גיהינום אשר בו נבראתי, ובו אשרף.
כי עפר אני, ואל עפר אשוב.
ואלה תולדות השמיים, הארץ והאלוהים בהבראם.
נימוקי השופטים
לסיפור הזה יש אמביציה – הוא מסופר מנקודת מבטו של אלוהים, לא פחות. ואנחנו מעריכים את רוחב היריעה הזה.
הסיפור הופך על פיו את סיפור הבריאה המוכר לנו מספר בראשית ויש לו תשובה מעניינת על השאלה מדוע החיים כל כך קשים ומדוע אנחנו כל כך מתענים וסובלים.
גם כאן אלוהים הוא בורא שמיים וארץ, בורא גן העדן ובורא האדם, אבל הוא עצמו נתון בייסורים קשים, ייסורי הדעת וייסורי אלמוות גם יחד, שהופכים את חייו לגיהינום. על פי הגרסה הזו אלוהים אוסר על האדם לאכול מפרי עץ הדעת ומגרש אותו מגן עדן לא מפני שהוא חושש מתחרות, כמו שהאדם סבור, אלא כדי להציל את האדם מחיי אלמוות, מן הגורל האכזרי של להיות אלוהים – שמשמעו להיות פקוח עיניים, סובל ומתייסר – לנצח.
על הבריאה מחדש של סיפור הבריאה (בקסת ודיו? או במחשב?), ועל ההסבר היפה לייסורים האנושיים והאלוהיים גם יחד אנו מעניקים ציון לשבח לאופיר דרוקר. מקווים שתמשיכי לקרוא, לחשוב, ולכתוב מנקודת מבט אלוהית, כמו ילד שיש בו דעת, ומחברת דפים ריקים וקסת דיו. ושתמשיכי לראות את הכתיבה כמעשה של בריאת עולם. לא פחות.