אני שונאת את הבית הזה. שונאת.
אני שונאת את העצים שמקיפים אותו מכל פינה, החושך שאוחז בו מאחר הצהריים ועד הבוקר. חושך מחניק.
את שלושת הקומות הריקות. והרפת המצחינה שכשיורד גשם היא נשטפת בבוץ עכור שמגיע לי עד מפתן הדלת. ואת התרנגולות שסותמות רק כשיורד הלילה. את הלילות הקרים שאני מתענה בבדידות בבית הזה. והקור חודר העצמות שיש בחורף. את זה שאני זקוקה לכלבה ששומרת עליי, ואני לא יודעת ממה.
את זה שאף אחד לא מגיע לפה. לא אנשים ולא השמש. ולא כלום.
את הסלון, את האמבטיה, את המטבח. כל אבן בבית הזה אני שונאת.
את החדר שינה אני שונאת מכל. את המיטה לשניים שיש בה, והשניים שאין בה. את הרצפה הקפואה בלי קשר לעונה, את החיות המתות שבוהות בי מהקיר. את המסדרון החשוך שפחד חסך ממני לדעת מה מסתתר בסופו חוץ מעלטה.
אני שונאת את החיוך שנעלם לי. את היופי שאוזל לי. את הזיכרון שמעוות לי הכל.
אני שונאת את הלילה פה. את המיטה.
אני שונאת איך שהמצעים מסודרים. איך שהכרית מרופדת.
איך שאני מפחדת לישון בה.
איך שאני מוערת באמצע הלילה לדלת הארון הפתוחה כשאני בטוחה שהשארתי סגורה. לכלבה שכשנרדמתי הייתה לרגליי, כעת על קצות כפותיה רועדת ונובחת על כלום ועל אף אחד. איך שאני מתעוררת והנר הדלוק נמצא בשידה אחרת. בחדר אחר.
איך שכשאני עוצרת את הנשימה שלי אני עדיין ממשיכה לשמוע נשימות איתי בחדר.
אני שונאת איך שאני מתעוררת בפחד כי אני יודעת שיש מישהו במיטה לידי כי הוא מלטף לי את הגב. ונושם.
איך שהסכינים ששמתי על המתלה שלהם כל ערב נמצאים על שולחן האוכל כל בוקר. איך שכבר מזמן הפסקתי להאמין שהחיות על הקיר שלי מתות. איך שכבר מזמן הפסקתי לחשוב שאני לבד בבית. שזה רק הצל שלי. שזו רק אני.
איך שאני יכולה לקום והחלון שהיה אצלי בחדר כבר לא קיים. איך אני יכולה לקום בחדר השינה, כשהלכתי לישון בסלון. איך שאני מסתובבת אל הדלתות ובמקום שתיים יש שלוש. או אחת. איך שאני מסתכלת למעלה ולפעמים לא רואה את התקרה. ופעם אחרת היא מתחככת לי במצח.
אני מפחדת שאני אקום ולא יהיה חלון בחדר. ולא דלת.
אני שונאת איך שאני נותנת להם להיכנס אל הבית שלי. איך שאני חושבת שזה יגרום לי להרגיש יותר טוב. איך שאני נותנת להם לקשט אותי עם מילים יפות. איך שהם מרקדים סביבי. איך שהם אוכלים. איך שהם אלה שחיים.
איך שהם מפחדים ממני. איך שהם שונאים אותי כמו שאני שונאת אותם.
אני שונאת שהקולות חודרים בי. שהבית אומר לי מה לעשות. שאני מתרפסת כמו איזה חתול מסכן.
איך שהם משתנקים. איך שהם נחנקים.
הפרצוף שלהם כשאני מחייכת.
אני שונאת את זה שאני צריכה לחפור באדמה. את הריח שלהם.
את הכאב שיש לי אחר כך.
את זה שאני מאשימה את הבית. כי הוא האשם. איך שהחלונות נפרצים מהרוח והשריקה האיטית הזאת חותכת אותי. את הקור שחונק אותי.
את המזלג שהצמדתי לגרון. את החבל שמתחתי. את הסכין ששייפתי. את החיוך שמרחתי. את כל הפעמים שניסיתי.
את הפעם שהצלחתי.
אני שונאת את העץ שמטפס על הקירות.
אני שונאת את הלילה פה.
אני שונאת איך שאני מפחדת.
אני שונאת את הבית הזה. שונאת.
נימוקי השופטים
הסיפור הזה הוא בדיוק מה שאנו בבית עגנון מקווים לקרוא כשאנו מקבלים מידי שנה טקסטים של כותבים צעירים שנכתבו בעקבות עגנון: יש בו עקבות ברורים של קריאה בעגנון – במקרה הזה בסיפור “האדונית והרוכל”. מוטיבים מן הסיפור של עגנון משתלבים בעלילה והסיפור כולו מסופר בגוף ראשון כביכול מטעמה של האדונית, אישה או נערה, שחיה לבדה, במקום מבודד. ובכל זאת זהו גם סיפור אישי לגמרי. ההרגשה היא שהכותב כתב את עצמו פנימה, אל תוך דמותה של האדונית ועורר אותה לחיים.
הסיפור מעורר הזדהות רבה, אפילו חשש לשלומה של המספרת, שנוגעת באומץ ובתבונה ברגשות מאוד קשים. הכתיבה הישירה, השפה הפשוטה, הירידה לפרטים והחזרות הרבות מכניסות אותנו באופן משכנע לתודעתה של האדונית. זו תודעה אפלה, מסוכסכת, עם עצמה ועם העולם, תודעה של מישהי שנמצאת “על הקצה”, מיטלטלת בין פחד לשנאה, ואנו מיטלטלים יחד איתה.
על הנשימה שלנו שהתקצרה תוך כדי קריאה, על הפחד שהתעורר בנו, והדאגה, על ההוריקן הרגשי שנושב בסיפור הזה אנו מעניקים את הפרס השלישי לליאור שמיר.