המגיסים / שרון סורין

היה  זה  בימי  זאטוטי בשעת המשחקים, הבטנו יחד בגננת במבטנו הננסי כשהודיעה כי אחד מאיתנו, ילדי הגן, יזכה בפיסה האחרונה של עוגת התופין. חשקנו יחד באותה פרוסה צהובה, שודאי הייתה אוורירית וערבה לחך כשנכנסה בחיפזון לפיו של יונתן. כולם אבו את אותה פרוסה, אלא אחרים לא הגיסו דעתם והוא הגיס.

לבית הספר, הייתי שט על אופני, מפליג בגבולות הדמיון. אימי הייתה גוערת בי, חוששת פן אתקל באיזה עמוד או סלע ואחזור הביתה עם יד אחת פחות. בשנתי האחרונה, התחלף המנהל במנהלת, דבורה שמה. דבורה הייתה מבוגרת, מבוגרת מאוד, נדמה היה כי נולדה  עוד  לפני  שנולדה  סבתי המנוחה. דבורה לא הכירה את התלמידים הוותיקים שבנו, ולכן נתבקשנו על ידי המורים להחליט בכוחות עצמינו מי יהיה זה שינאם מול ההורים במעמד סיום בית הספר. מרים הרימה את ידה במהירות הבזק ״אני אעשה זאת״. משעה שנזרקו המילים לחלל  האוויר,  היה  זה  ברור כי מרים היא זו שתישא את הנאום. זה לא שלא חפצנו במעמד, כולנו השתוקקנו לו, אלא אחרים לא הגיסו דעתם והיא הגיסה.

לאחר סיום הלימודים פתחתי בלימודים באקדמיה. האקדמיה הייתה מקום משונה, היו בו טיפוסים שונים. היו את אלו שלמדו מתמטיקה, הם הלכו שפופים, פניהם שקועות עמוק בתוך ספרים שנדמה היה כי הם חסרי סוף. היו גם את אלו שלמדו אומנות, בגדיהם היו מעוטרים תמיד בלכלוך של צבע. אבל אני חיבבתי במיוחד את השומר, תיארתי לעצמי כיצד הוא אומר ״שלום״ למאות אנשים שחולפים על פניו בכל יום, אלפים ואולי עשרות אלפים כל חודש עצרו לידו ואיחלו לו ״בוקר טוב״. בשנה השניה ללימודי הרפואה, בהם לקחתי חלק, נותרו חמישה  מקומות  בודדים  באחד  הקורסים  המבוקשים  ביותר, היינו כעשרים סטודנטים וארבע סטודנטיות. שתי  עלמות  ושלושה  בחורים  ברי  מזל  זכו  במקומות. נפשה של כולם דבקה באותם מקומות, אלא אחרים לא הגיסו דעתם והם הגיסו.

לימים כשנהייתי רופא, הייתי משוטט במסדרון בית החולים. חלפו מולי פנים רבות בכל יום, חלקן צעירות, וחלקן הגיעו לגיל שיבה. באחד הימים הבחנתי לפתע במבטו השמח של ילד, שלראשו תלתים אדמוניים, שמורדות התחבושות מכף ידו, הנחתי מיד כי ודאי רכב על אופנייו עד שנתקל בסלע, אבל אולי זה רק אני שמפליג בדמיון. אחת האחיות, ריבה שמה, חלפה על פניי. היא הייתה יפת תואר, בכל פעם שעברה במסדרון, נדמה היה שהזמן עוצר מלכת, כולם נשאו מבטים אל התכלת השחורה שבעיניה. אותה ריבה ישרה בעיני כשם שישרה בעיני הכל. אבל אוסיף שאף אני ישרתי בעיניה. והלוא כל אדם יכול לומר כן, אלא אחרים לא הגיסו דעתם ואני הגסתי דעתי ונישאה לי.