בצל שמיים שרופים חרוכים ביגון, מבעד לתלאות האבק השקפתי באלוהיי גווע. שחקים שטופי דם, ממורקים כעדיים נשכחים היו למיטת מוות עגונה לאלוהים שלא נותרה בו נשמה חיה. מלווי מתים מכונפים נקראו לשאתו לקבר שמימי מרוחק מנחשולי העננים, היכן שיוותר להירקב במנוחה נעול בבריחי העדן. מרותק לחולות שפורר עבורי אלוהיי באצבעות מקומטות, נטוע באדמה המעופשת שדמיו ספוגים בקרביה נותרתי לנבור בחיק העולם לבדי. בנפש מרה התנכרתי לקריאות אחיי לנחמה וזעקתי לשובו חסר מענה. אין שישיבו לי את אלוהיי מקברו.
ואלוהיי שכב בקברו, פקוח עיניים תוהה באשר לעפר התחוב באבריו. שרוע על מצע ריקבון הבריות נאבק לשווא בשערי העדן, אכולי מטפסים קוצניים, אשר חורקים לתנודות ייאושו. אלוהיי החופר בעטרת החלודה האוטמת את קברו מצא דרכו בחסות מעטה הכוכבים אליי בשנתי והשמיע באוזניי תחינה. מחיתי את אשליית אבלי מעליי וקברתי את דמותו הבוכייה בשארית חלומות הבדיה שטמן בי הלילה. והנה בלילה השני חזר. אלוהיי מירר שאחפור אותו מקברו ואשיבו למלוכתו הנכונה בשמיים, ואני מבוהל כי שפיותי מתערערת והאדמה שומטת אותי מרגלי השתקתי את קולו ושלחתיו לקברו בשנית.
לילה ארוך זלגו דמעות אלוהיי על כתפי, צורבות בבשרי את צער המתים. מחשבותיי דאבו וההיגיון שכלאתי במרתפי ראשי שב להכות בי בשיכרונו. האין ברשותך צבא מכונף, שאלתי אותו. האין ברשותך עולם תחתון ועליון למשותך מקבורה שלא כצדק, שאלתי אותו. הרי לך מלאכים, ולך שדי המוות בעצמם ואתה מתנחם על כתפי אדם יחיד שאין הוא בעל ישועה. אלוהיי חיוור, בכפות מוכתמות אדמה יבשה ומערומים חבולים יבב בדממה. והייתי ליתום במותך! התרעמתי. השארת אותי ואת ילדיך לעבוד את השמיים הריקניים עד שתשוב במלוא הדרך והנה אתה כאן כמו רוח שדופה ועזובה. אלוהיי מחה דמעות זעם מלחיי ואמר כי מוטב לו לשבת בחיקי מלא החיים מאשר בתכריכיו הקפואים.
אלוהיי דיבר את דבר קבורתו, קמל לאיטו בכל ביאה עד שדמו יבש ועורו הצטמק, אמר שדלו כוחותיו להיחלץ מקברו אל חלומותיי. אזי פנה ללכת מביתי. לאור להבת הנרות המרצדת, וצילה המרקד על קירותיי המתקלפים מחיתי בדבר לכתו וזעקתי שלא ילך. שבת, אחר מותך. שבת והענקת לי את אשליית החיים. בלכתך תשרור עליי אפלה גרועה מזו שנפלה עליך בשכבך ער בממלכת גוויות ומכופלת מזו שהייתה בי כשעזבת לראשונה. אלוהיי חייך ונשק למצחי, באומרו כי אין מקומן של נשמות נבולות עם נשמות חיות ונחפז לשוב לבור שקבעו לו שדיו. ואלוהיי לא ביקר עוד בשנתי.
בתום שבעת ימי אבלי עזבתי לראשונה את כתלי הבית, טובע בשדות יבולים מתים שלי ושל שכני המרים שכמותי לא הסתנוורו מבוהק השמש ימים אחדים. חציתי שבילים סדוקים לקראתם, לגלותם אחוזי בהלה מדבר אלוהיי אשר הופיע בחלומותיהם ומירר על קבורתו השגויה. צעדנו כולנו קרוב ככל שהתירו לנו שומרי ממלכת עדן המכונפים ודרשנו לקברו של אלוהינו. מבעד לשערי קבורתו, והערפל שעמעם את ראותנו היו העננים קרועים ומסורבלים אלו באלו, והמדשאות מחורצות והפוכות על פיהן.
הרגנו את אלוהינו.
המת חמק מקברו וזחל מבין חריצי המוות, ואנו בניו נאחזנו בשפיותינו עד כי התחרשנו לקול צווחותיו העולות מקברו בשמיים.
הרגנו את אלוהינו בפיזור עפר מתים על בשרו החי. אלוהינו הגשמי שמת בקבורת שגגה.