“יוסססססססי!”, אותה קריאה מוכרת נשמעה ברחבי הבית. אני שונא כשהיא מאריכה את הס’, יוסי חשב לעצמו. אבל הוא אהב אותה. גם אהבה שתלויה בדבר היא משהו אחרי הכל.
זה התחיל בגינה הציבורית, זאת של כל המסוממים. בכל עיר יש אחת כזאת. הוא מעולם לא חשב שימצא את עצמו בכזה שפל. ביום שלישי אחד, אחר הצהריים, הגיעו חמישה בריונים-להשכיר והוציאו אותו מהבית. בכוח. ממש פעמיים כי טוב, חשב לעצמו במרירות כשהתגלגל במורד המדרגות של מה שהיה עד לא מזמן ביתו. “ושלא תעז לחזור לפה, שמעת?”, צעקו אליו. אז הוא התחיל לנדוד בדרכים.
ולשתות. הוא שתה המון, בכל הזדמנות, בכל פעם שהצליח למצוא משהו לשים עליו את ידו. כל דבר. כשהלן מצאה אותו הוא היה שיכור, שכוב על הארץ, בין העצים, קורא אל אלוהיו בבטחון מלא שיקבל תשובה. מחכה שיראה לו את דרכו. הלן אספה אותו אל ביתה, רחצה אותו, ונתנה לו בגדים של אחד מבעליה לשעבר. הוא היה יכול להשבע שבקע ממנה אור באותו הלילה, אור כמו זה שבוקע מבטנו של עכביש שכרגע אכל גחלילית.
אז הוא אהב אותה. גם כשגילה על הפרעות האכילה, ועל עשרות הבעלים לשעבר. היא טיפלה בו ודאגה לו, וזה הספיק לו בינתיים. אבל בכל פעם שהוא שמע את ה”יוסססססססי” שלה, הוא הרגיש שהוא עומד להשתגע. די כבר הלן, אכלת את הראש, הוא חשב לעצמו, יש מקומות שהיו קוראים לך קניבלית.
ויום אחד, הוא שם לב שבאמת מתחילות להיעלם לו חתיכות מהראש. הוא לא ידע בדיוק איך, אבל כל פעם שהיא קראה לו, מאריכה את הס’ שלה, הוא הרגיש עוד חלק נעלם. בהתחלה, הוא איבד את העיניים, והחל להתהלך בעיוורון ברחבי הבית. אחר כך נעלמו בהדרגה, האף, הפה, הלחיים והאוזניים. הוא לא יכול היה לשמוע אותה קוראת לו עוד, אבל המשיך להרגיש חלקים מהמוח שלו מתאדים באוויר.
בסוף, אלוהיו כיוון אותו אל דלת היציאה. הוא ניצל בעור שיניו, אפילו שכבר לא היו לו שיניים. וחזר לנדוד.
נימוקי השופטים
למה אנחנו מקווים בתחרות הכתיבה של בני נוער בעקבות יצירת עגנון? שהכותבים הצעירים יקראו את עגנון, ייקחו משהו מן הסיפור שלו, וייצרו אותו מחדש בדמותם שלהם. שינשמו אותו אל תוך עולמם, אל מה שמוכר להם. וזה בדיוק מה ששיר עשתה, אולי יותר מכל אחד אחר מן הכותבים ששלחו לנו טקסטים השנה. הסיפור שלה מתבסס על סיפור מוכר של עגנון, שלומדים בבית הספר, “האדונית והרוכל”. היא לוקחת מעגנון את הדמויות של יוסף הרוכל ושל הלני האדונית, והופכת אותם ליוסי והלן. היא לוקחת את העלילה המפחידה, והיא מעניקה לה קול עכשווי לגמרי.
אהבנו את הרמיזה לארסיות של הלן ב”יוסססססי!” שלה, את השתלטנות ומשחקי השליטה המאפיינים הפרעות אכילה, את אבדן הזהות ואבדן התחושה הפיזית ההדרגתית של מי שנתון לשליטה ומרגיש מאוים.
שיר “מבצעת” מחדש את הסיפור של עגנון בשפה עכשווית וקולחת, ובכך היא מעניקה לעגנון מתנה בלתי רגילה. משום שיצירה שאפשר לעשות לה את זה, לבצע אותה שוב ושוב, היא יצירה גמישה, קלאסית, נצחית. כמו מחזות של שייקספיר או יצירות קלאסיות של באך.
על המתנה הזו של העכשוויות, ששיר מעניקה לעגנון, על כך שהיא מאפשרת לו להמשיך את חייו גם בהווה, בלבבות צעירים, על הכישרון והדמיון הבלתי רגיל שלה, אנו מודים לשיר ומעניקים לסיפור “השיכור” את הפרס השני בתחרות הכתיבה בעקבות יצירת עגנון.