גרתי בכפר עם סבתי ועם הורי. סבתא גרה לידנו. יום אחד התקשרו להורים שלי ואמרו להם שיעזרו לנו לעלות לארץ ישראל.
כשאמי שמעה את זה, היא סיפרה לנו שדודים שלנו נמצאים בארץ ישראל והם יעזרו לנו להגיע לארץ ישראל. בינתיים, אנחנו צריכים להגיע לעיר גונדר. אמא סיפרה לסבתא שלי, שאנחנו מתכוננים לעזוב את הכפר כדי להתחיל במסע לארץ ישראל והזמינה את סבתא להצטרף אלינו.
סבתא אמרה שהיא לא רוצה לעלות לארץ ישראל ולעזוב את הכפר. אימי סיפרה לנו מה שסבתא אמרה. היא אמרה שיהיה קשה לעזוב את סבתא ולעלות בלעדיה ואנחנו הסכמנו שלא נעזוב את סבתא. החלטנו להישאר בכפר.
כעבור שנתיים, שוב התקשר הדוד שלי, שכבר גר בארץ ישראל. הוא שאל את אמא, אם כבר הגענו לעיר גונדר. אמא סיפרה לו שהחליטה לא לעזוב את אמא שלה ולא להשאיר אותה לבד בכפר. הדוד שלי ביקש שאמא תעביר את הטלפון לאחי הגדול. הדוד בקש מאחי שישכנע את אמא להשאיר את סבתא שלנו בכפר והסביר לו כמה טוב בארץ ישראל וכמה חשוב שנבוא כולנו. אחי התחיל לשכנע את אמא שלי. הוא סיפר לאמא שלי על כל מיני דברים טובים שיש בארץ ישראל. כעבור שבועיים אמא השתכנעה ובשרה לנו שנעבור לגונדר בתנאי שסבתא לא תראה את ההכנות שלנו.
אמא שלי התחילה לסדר את כל הדברים שהיו לנו בבית לקראת המעבר לגונדר. אחר כך התחילה לארגן מה שצריך לקחת למסע הרחוק לארץ ישראל. היה קשה לאמא שלי לעזוב הכל ולהשאיר בכפר את כל מה שהיה לנו ואת כל התוצרת החקלאית שכבר הייתה מוכנה. כשהכל היה מוכן, נפרדנו גם מסבתא שלי בלי להגיד לה את האמת. עזבנו הכל ויצאנו לדרך בלילה.
בבוקר, סבתא שלי ראתה שהבית שלנו ריק. היא התקשרה בבכי לאימא שלי ושאלה למה עזבנו אותה. אמא אמרה שנסענו רק לשבועיים ונחזור בקרוב. מאז, בכל פעם שאמא מתקשרת לסבתא, שתיהן בוכות ואמא מבטיחה שעוד נחזור.