פרס עגנון תשע”ט — סמי מיכאל

הזוכה בפרס עגנון לשנת 2018 הוא הסופר סמי מיכאל.

מנימוקי השופטים פרופ’ גלית חזן רוקם, ציפי גון-גרוס וליאור שטרנברג:
ביום ד ה-31 באוקטובר, 2018, כ”ב בחשון תשע”ט, התכנסנו בבית עגנון בשכונת תלפיות בירושלים ובחרנו פה אחד בסופר סמי מיכאל כחתן פרס עגנון לשנת תשע”ט. ואלה נימוקי בחירתנו: סמי מיכאל הוא מחשובי היוצרים בישראל ובשפה העברית מאז החל באמצע שנות השבעים של המאה העשרים לפרסם רומנים עשירי מבע, בעלי זיקה למציאות החברתית ומעוררי דיון ציבורי ער. ספריו מספרים את סיפורה של ישראל מזוויות ראייה רבות הנעות בין ביקורת ישירה וכנה לבין אמפתיה חמה לקיום האנושי ואהבה גדולה לחברה, לטבע, ולתרבות. פעילותו הספרותית הרציפה נותנת ביטוי לכוח יצירה שהוא כמעין הנובע.
ברומן הבכורה, שווים ושווים יותר (1974) מתוארים חיי העולים ששוכנו במעברות, על הקשיים שבהם ועל התקוות שנולדו בתוכם. ב-סופה בין הדקלים (1975) חזר מיכאל, ברומן שפנה לבני הנעורים, לבגדאד שבה נולד. ב-חסות (1977) הציג את המרקם העשיר והמורכב של חיים משותפים של ערבים ויהודים בחיפה של שנות השבעים. ברומן הגדול חופן של ערפל (1979) חשף את המציאות מלאת המתח, החרדה וקשרי האנוש החמים של פעילותו הפוליטית כנער יהודי בבגדאד של שנות הארבעים. חצוצרה בוואדי (1984) זכה לעיבודים בתיאטרון ובקולנוע ותורגם לשפות רבות. בספר זה מתמקד מיכאל בחברה הערבית בחיפה ובו מתחיל בצורה ברורה את מסע הגילוי שלו בחוויה הנשית  שעומדת במרכז הרומן ויקטוריה (1993) המציב בפרישה אפית את חייה הרב דוריים של משפחה יהודית בבגדאד, עד עלייתה לישראל. ברומן זה, המצטיין בקונקרטיות והעושר של פרטי החיים היהודים-בגדאדיים, מתגלה המשפחה ככור המצרף של אישיות גיבוריו וכמקור כוחם. ב-מים נושקים למים (2001) שב מיכאל למסכת הקליטה, לעיתים מיוסרת, של עולי ארצות המזרח המשולבת באהבת הטבע הגלילי ותיאורי עמל היום יום. ב- עאידה (2008) וב-יהלום מן הישימון (2015) שב אל בגדאד באהבה ובראייה מפוכחת. בשני רומנים אלה מצטלל מבע חושני וארוטי עז ונארג בעלילות רוויות ראייה חברתית ביקורתית רבת עוצמה. ברומן האחרון שלו עד כה מציג סמי מיכאל סיפור אהבה סעור וטראגי בין נערה חכמה ורגישה בת עניים וצעיר בן עשירים ברוך כישרונות. היחסים ביניהם מתרקמים בשלהי הקולוניאליזם האירופי בעיראק, בתוך יחסי משפחה סבוכים, והם מאירים את הנפשות הפועלות המרכזיות באורו של היהלום מן הישימון. אכן לא נס לחו.
ראינו לנכון לציין את הזיקה המיוחדת שבין יצירת מיכאל ליצירת עגנון. מה עגנון הקים לתחייה ביצירתו קיום יהודי בעיר הולדתו וגידולו, בוצ’אץ’, אף מיכאל הציב זיכרון מלא חיים של העיר בה נולד וגדל, בגדאד. ברקע השיח בסיפורי השניים מהדהדות לשונות אחרות: היידיש ואף הגרמנית בספרי עגנון, הערבית בספריו של מיכאל. יצירת שניהם נמתחת מעיר נעוריהם לקיום בישראל על מורכבותו, בחבלי הקליטה ובמאמצי הבנייה של החברה ובתרבות בה. עגנון שר שיר אהבה גאוני מתמשך ומתעמק והולך לירושלים שבה בנה את ביתו החדש; מיכאל חבק את חיפה והגליל שבהן ניטע מחדש במלוא כוחו הסיפורי המופלא. החיבור הסמלי ביניהם באמצעות הענקת פרס על שם ש”י עגנון לסמי מיכאל מבטא את הקשת הרחבה והרב קולית של התרבויות הנחתכות והנמזגות זו בזו במדינת ישראל.