בערת הקמין ערפילים עשתה לצוהרו, ערפילי צחור. ואת עור כורסתו ריככה היא. ידיי מיששו את עור כורסתו. הלז עור פר מעוסה ובר־תבן. אהה, שׂחק העולם, לאמור, נפש הבהמה נאדרה הימני. אך אף על פי שלעג עולמי מצליף בי, מכה טרייה מן סעיפיי היא סיבת ביאתי.
על שום שדאבון עולמי עשׂני נקבים, באתי אצלו אצל רופא הנפש. אומרים, רופא הנפש מרפא דיכאונות, ברם היאך ירפא דיכאוני בעודנו בא והולך? הגדתי, אנוכי טובע באפר שחרותי. ביערתיה יֶרח־ירח למען תעש ערפילים לצוהרי. צוהרי עטוף וילאות, ומחבוא הוא. היה הוא בחדרי האפל שנעשה מכלאה. כל אימת שביערתי שחרותי, ערפילֵי צוהרי גברו, ובשרי שאחז פלצות התעמר באשר הפך את לבי כמהַ.
ואלה שמות מאוויי זוּ ערפילי צוהרי נטלו הימני: קרובתי אהובתי שטיפוחה היה לאבני מקדשי; יחסי עמיתים שלא סותתו; וכמיהת עידנים לשבט שישכך מחוּשיי. מחושיי בני עוצמה ורעד, ובכל ירח־בערה נתגבר עזוזם. בראשית שקטו אבני מקדשי, אולם עתה מקירותיו זועקות הן ברשותי, ואכן, רופאי, הנני.
משבערת־שחרותי הייתה עשֵׁנה, החלתי הוגה בה בכלָיית מאוויי העצבה. הגיתי בה יומם בתעסוקתי, במנוחתי ובשעליי, כל שכן בליל בחדר יצועיי. רופאי, בכל ירח וירח אשר נשתמשה בו בערתי הגיתי. עתים במיטתי זעקתי אלֵי צבאות, שמא תועבה אנוכי והצלפתו צִדְקי היא. לבי לבש שק ואפר, ואני כיתום מתאבל נאנקתי עלֵי מרתי.
והרי עת ליל שימורים, לַיל מני רִבּוא ימי ליל. על יד על יד החל לבי מתדפק על צלעותיי, שאיפותיי ונשיפותיי נעשו רדודות, ומצחי כִנְחוּשה רוקַע. כל ניד כולו, אשר שכן אצלי בחדרי, ערק לשורות השְחור למען ענותי. כמרתת למן עולם ועד עולם בראשי היה פגיון המחשבה, ועת שדקר ריאותיי נמלאתי אגלי המלחה.
אומרים, דאגה בלב – איש יַשחנה, ודבר טוב ישמחנה. ומרוצת הזמן עשתה כן, לפיכך שקטו מאוויי. דבקתי בחיי הנערוּת, ולילות השימורים נתרכזו בכלימה קבורה. אומנם קרובתי אהובתי חשפה אופייה האנושי וברחתי מֶנה, אך יחסי העמיתים סותתו, והמצאתי שבט ששיכך מחושיי. מה לו, לזמן המתיימר לרפא, בקדרותי? שׂגיבה התשובה. פתאום חייתי חיי נחת בהסתכלי מעבר לצוהרי. בערת שחרותי דעכה, נתחבבו עליי קרני האור שנורו מצוהרי, ועם כל שחר החלתי חובק מאוויי ששקטו. אז פיללתי להמשך שלוותי, והשלווה המשיכה מגעת מירח לירח.
באחד מימות האביב בירח השביעי לשלוותי, לבל תחמיץ אותה השלווה, המשכתי בטיפוח מאוויי שנתגשמו, מאוויי שעכשיו המה שניים. אבל איש אחד המקיים מאוויי הבתוליים, עורר סעיפיי הנשכחות, בהורותו על העמק שנפרש בין מאוויי הבתוליים ומאוויי שנתגשמו. אפשר שמאוויי שנתגשמו אינם אלא מזור עראי למאוויי הבתוליים, יען כי אין אבירות בנשמתי לשם הגשמתם עד כלותם.
זמן נעוריי מתכלה לאטו, ואנוכי מרחיב את העמק. חשבתי, שהוקרתי את השבט שהמצאתי. חשבתי, שנתרציתי עם יחסי עמיתיי המשתפרים. חשבתי כן, על אף שצבאות חשב אחרת. ואותו העמק שנתרחב החל מהרג שלוותי, לאמור, אם לא אצֵר אותו עכשיו, אימתי? ואי קרני האור שנורו מצוהרי? מדוע פסקת מיקוד, שמש? למה השחרת תכולך, רקיע?
רחשים אלו כים הם, ואני כאילפא דמיטרפא. הנטרפת עליי דעתי, רופאי? עזור לי, רפא אותי, טהר אותי. ביום אמש שקטתי, היום רוחי נסתער עליי, וביום המחרת – מה יהא? מצא לי עמית! מצא לי שבט! מצא לי אל שיעטפני! אהה, כמה עלוב אני, כמה גרוע, אם צוהר אחד שפקדוהו ערפילים ארר חיי, ועתה רוחי שרוע?