סיפור פשוט

לחיצות. ככה הכל מתחיל. לחיצות של לב זעיר, מזרימות חיים אדומים לגוף זעיר באותה מידה. לחיצות בחדר עם אור לבן מסנוור, והנה, תינוק בחוץ. שואף אוויר, מתכונן להמשך. ימים יגידו אם ישמח על היום שבו התחיל ליבו לפעום, או יקלל את הרגע שבו שאף אוויר לראשונה. קצת אחרי זה הוא יתחיל ללחוץ ברגליו הקטנות על הרצפה, ללכת. ואז יש לחיצות של עיפרון על נייר, ברגע שיתחיל לכתוב והלחיצות של אמא שמחבקת אותו, כי הוא כבר סיים שני שליש מהלימודים ולחיצת יד של מנהל, בגמר כל השתיים עשרה. ואז הוא ממשיך, לומד ללחוץ על ההדק.מקווה שלעולם לא יתנסה באמת באותו סוג של לחיצות. ואז לחיצת יד של אבא, (אולי גם חיבוק) ביום השחרור. ואז העולם כבר מתקדם, יש לחיצות על מקלדת, מסכמות מהר את מה שנאמר בלימודים לתואר. ואז עוד לחיצה של עיפרון, חתימה על קבלה לעבודה. ואז טבעת לוחצת,על היד של אחת מיוחדת. ואז יום אחד, שוב מתחיל לב זעיר להילחץ, להזרים דם לגוף זעיר. אבל הפעם הוא האחד שילווה אותו בהמשך. ינסה לדאוג שהימים יספרו לו על שמחה, לא על קללה. הלב שלוחץ קצת כשהקטן ממשיך ולומד ללחוץ בעצמו. וככה זה ממשיך עד הסוף. כי כמובן גם הכל נגמר בלחיצות. של ידי רופא, מנסות לשכנע לב עקשן להמשיך להזרים חיים אדומים. ואז יש אדמה נלחצת לתוך בור ומעליה אבן שתזכיר את כל הלחיצות ההם.

זה כמובן, רק הסיפור הרגיל. יש גם את הסיפור על אלה שלא תמיד הולכים ככה. יש כאלה שהלחיצות יהיו של מישהו עם סמל אדום, לחיצות נואשות, מנסות להחזיר לב בן שלושים חזרה, פתאום באמצע החיים, ככה תמיד אומרים. או לבבות שלעולם לא יצליחו לחוות את הלחץ על הקטן, תאונה נוראה, ככה תמיד אומרים. יש גם כאלה שלא יחוו את האושר המוחלט ההוא, להחזיק לב זעיר שפועם בתוך גוף זעיר באותה מידה, סיבוך מפתיע, ככה תמיד אומרים. או אלה שלא ילחצו טבעת על אצבע ,פיגוע מזעזע, ככה תמיד אומרים. ואת אלה, שלא ירגישו לחיצה של קבלה, כי מעולם לא הגיעו לרגע של ללחוץ על מקלדת, גידול ממאיר, ככה תמיד אומרים. וכמובן, כולם מכירים את אלה שאפילו ללחיצה וחיבוק של אבא לא הגיעו, הוא היה גיבור, התקווה שלו לא התגשמה, ככה תמיד אומרים. אבל מעט שומעים את הסיפורים של אלה שהמנהל לא לחץ להם את היד, כי הם החליטו לא להמשיך ללחוץ, ככה אף פעם לא אומרים. את אלה כולם מכירים, אלה שלא הייתה להם אמא שתלחץ ותחבק אותם, זה לא היה צפוי, ככה כולם אומרים. ויש גם את אלה, שאפילו לא טורחים ללחוץ על העיפרון, אפילו לא נתנו להם הזדמנות! ככה תמיד אומרים. ואת אלה שלא התחילו ללחוץ על הרצפה, אלה נשארו לשכב בעריסה, עד שמישהו מצא אותם, לא ברור מה קרה, ככה תמיד אומרים. ויש את אלה שאפילו לא התחילו ללחוץ לפני שהפסיקו, הם נולדו בלי לשאוף, בלי להמשיך, בלי לבחור על מה ללחוץ.