“וְנוֹשְׁמִים עַל כָּרְחֵנוּ אֲוִיר רַעֲנָן”: אחרי המלחמה בספרות העברית

״לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות״ קבע הפילוסוף הגרמני תאודור אדורנו לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה ונחשפו ממדי הזוועות שהתחוללו בה. בסופן של מלחמות סופרים ומשוררים נוטים לחזור לאמירה זו, המציגה משבר מוסרי-חברתי סביב השאלה האם נכון להתמסר ליפי הספרות והשירה לנוכח האלימות שבה נוהגים בני אדם זה בזה. ההיסטוריה של הספרות מלאה בדוגמאות של סופרים וסופרות שהצליחו ליצור בלב המצוקה, בעתות מלחמה ואחריהן. יצירותיהם מלמדות אותנו על תהומות הכאב והאבל כמו גם על עוצמתה של הנפש האנושית.

בסדרת ההרצאות המקוונות החדשה ״אחרי המלחמה בספרות העברית״ עם ד״ר יחיל צבן נתמקד בארבעה סופרים עבריים ונבחן את האופן שבו הם מתארים את שברי המציאות ואת החוויה האנושית באזור הדמדומים שלאחר המלחמה. נלווה את ״פרנהיים״ של עגנון בשובו הביתה מן הקרב, נעיין בעלילת גבורה מוזרה שכתב ביאליק, נשוחח על פוסט-טראומה בעקבות סיפוריה של אידה פינק ונתחקה אחר קסמו האפל של הטבע בשירת השלום של לאה גולדברג.