גשם ירושלמי הוא יוצר התעתועים הגדול של הנפש

הראש שפוף, העיניים רואות רק את המדרכה הרטובה של ירושלים. יש יאמרו שמדובר בעיוורון. אין האדם רואה את פניו של רעהו ההולך מולו, גם לא את האוטובוס הקרב ובא. מעטים יבחינו בנחשול העולה להטביעם מנהג חסר התחשבות.

אולם רק יחידי סגולה מבינים כי אותן טיפות של שמיים בוכים ממיסות את פיסת הבד האפרפר הקשורה דרך קבע לעינינו. בין השלוליות, הרגליים מוצאות באופן פלא את דרכן בעיר שחקקה את הדרך למיליונים לפניהן, מותירות את העיניים מובטלות, חופשיות לראות את הדברים החשובים באמת. מגפי גומי בוהקים בעליצותם של ילד צוהל בין הברכות שנקוו בקרקע. נעלי הבד הממהרות של אמו, מקפיאות ברטיבותן את אצבעות הרגליים המחוספסות, נטולות לכה אדומה. רומסות בדרכן נרקיסים אדומים אמיצים בין אבני העיר, ששבים להתכופף בכניעות בין החריצים למגע הגשם הקר. איתם נרמסות מחשבות צלולות על החיים. על אהבה וחלומות ולחמניות חמות ושיער אסוף וצחוק מתגלגל.

מעטים הם יחידי הסגולה הללו. אך כאשר יזדמן בחובם לצעוד ברחובות ירושלים בגשם, מים חודרים לנעליהם, צווארם ואוזניהם כבושים-כרוכים בצעיף עבה, עיניהם מושפלות תחת המטריה שנשברה והפקירה עמדתה, אז בוודאי יזכו. בראיה חד פעמית, במחשבה צלולה, בהחלטה הרת גורל. ואם יתהלכו תחת הדמעות מספיק זמן, ואף ימצאו פנאי לאבד את דרכם, אזי אולי יזכו לפגוש בָתהלה.