אני אתחיל מהאמצע. כי בסיפור הזה יש רק התחלה וסוף. מהוססים, אולי, מעורבבים זה בזה יותר מהרגיל כי אין ביניהם אמצע. יש רק אותם. רק התחלה אחת מהססת וסוף עייף.
אז ננסה להתחיל בו, באמצע, שלא ייעלב.
האמצע קורה בחדר מיון בבית חולים נידח בירושלים. פנים. צהריים. דווקא נעים בחוץ.
לחדר המיון נכנסות שתי הגיבורות שלנו, שבשום מקום אחר בעולם היום לא ייקראו גיבורות- האחת עוד לא, השנייה כבר לא.
בת שירות לאומי ואישה זקנה.
התחלה וסוף.
ההתחלה ניגשת לדלפק האחיות ומנסה להסביר למה הן פה בכלל.
האחות שואלת בחשדנות של אמצע: ‘מה את בשבילה?’
והיא שעוד לא אכפת לה מעיפה מבט אחורה בזו שכבר לא אכפת לה ולא בדיוק מוצאת מילים.
לאמצע, שדי ממהרת להפסקת קפה, דווקא אכפת מאוד.
‘משפחה?’ היא לוחצת.
התחלה שוב מביטה אל סוף שמאחוריה, שואבת ממנה קצת לאות, קצת חסכנות במילים, מהנהנת וממלמלת: ‘סוג של’.
כמה דקות אחר כך התחלה יושבת על כיסא וסוף שוכבת על מיטת מזרן ביצים כאילו-נוחה של בית החולים ושתיהן מחכות לרופא שיבדוק דברים ששתיהן לא באמת מבינות. אחת עוד לא, השנייה כבר לא.
התחלה מחייכת אל סוף בעידוד מהוסס, וסוף ממשיכה את הסיפור מאיפה שהפסיקה בשבוע שעבר. או לפני חודש. או היום. שתיהן לא בדיוק זוכרות.
אחת מרוב תעסוקה, השניה מרוב שעמום.
סוף מספרת במבטא המיוחד שלה, באריכות, על מה שההוא אמר להיא בטלנובלה הספרדית שהיא ראתה לא מזמן בטלוויזיה,
ואיכשהו השיחה מתגלגלת לסיפור על החיים שלה, על הנתח ההוא מהחיים שהיא כבר לא, והיא מספרת על בעל, על גידול ילדים, על עצמאות, על החלטות הרות גורל שהתגלגלו לידיה (ידיים שהיום בקושי מצליחות להחזיק כוס), והתחלה מביטה בה, כמו תמיד, קצת בחוסר הבנה, כי הדיבורים האלה הם בכל זאת דיבורים של אמצע, דברים שהתחלה עוד לא התנסתה בהם,
ובכל זאת היא כואבת עם סוף על בעלה המת, על הילדים שלא מספיק אכפת להם, על הביטוח לאומי, על הכאב בגב, על התלות באחרים, ועל הזיקנה הזאת שתופסת עוד ועוד מקום. אבל פתאום זה קצת מוזר לה, להתחלה, לכאוב את כל הדברים האלה לפני שהתחתנה וילדה ובלי לדעת באמת מה זה ביטוח לאומי ומה זה כאב גב.
אז יש שתיקה ביניהן לפעמים. לא מעט שתיקה. אז מה.
הרופא מופיע פתאום, בטוח בעצמו ולרגע לא חושב להתנצל על העיכוב כי מי אתן בכלל.
התחלה מסתכלת, קצת בחשש, ברופא שבודק את הקשישה שלה. היא רוצה לומר לו שיתנהג קצת יותר בעדינות אבל משתיקה את עצמה בזמן. מה את בכלל. בת שירות לאומי שנקשרה לקשישה שלה. לא ברור איך. איך התחלה מוצאת מילים לדבר עם סוף. זה פשוט קרה.
הרופא מרצין פתאום, זורק הוראות לכמה אחיות ועובר לחולה הבא. האחיות באות בזריזות ובלי לומר מילה להתחלה או לסוף לוקחות את המיטה ומריצות אותה לטיפול נמרץ.
תוך דקה המון אנשי אמצע במדי בית חולים דוחפים התחלה אחת לצד ומנסים להציל סוף. כמה זמן אחרי זה היא מורדמת ומונשמת. התחלה כבר לא בטוחה כמה זמן בדיוק. מה זה משנה. היא מביטה בסוף ששוכבת מורדמת ושלווה על מיטת בית החולים הלא נוחה, ופתאום כל כך רוצה להתפלל עליה.
להתפלל שמה יקרה? מי את שתחליטי בשבילה?
התחלה עוצמת חזק חזק את העיניים, לא מסתכלת, לא מתפללת, לא בוכה, לא מדברת.
עכשיו היא רק ילדה אחת של התחלה שעומדת ליד אישה אחת של סוף, ומרשה לעצמה לרגע אחד לשאול למה. למה אי אפשר לחבר את העוד לא והכבר לא ולעשות מהם כן אחד גדול.
למה אי אפשר לסיים באמצע.