מעשה באדם אחד שכל סיפור אשר כתב התחיל, המשיך או הסתיים במוות. ואנו, הקוראים, נשארנו לתהות מדוע. אומרים שסיפורים משקפים את נפש הסופר, ואולי יש באמרה זו מן האמת; ייתכן שאמו מתה בצעירותו והשאירה בליבו חלל שלא ניתן למלא. ייתכן שתלאות חייו הביאו אותו לתהות בכאב לשם מה להמשיך לחיות. אבל אני, בעודי מוקפת באלפי ביוגרפיות וספרים שנכתבו עליו, יכולה לראות אותו בעיני רוחי. אני רואה את האיש הזקן יושב בחלונו שליד החוף, מתבונן החוצה ורואה את ים הנשים העגונות, ומייחל למות בעליהן בארצות הרחוקות. אולי, אותן נשים איחלו בעצמן למותן שלהן, ועגנון, מבויש, השתתף בתקוותן.
אולי הוא האמין שזו רק בדיה, וקיווה שגם המציאות שלהן היא אגדה שמישהו אחר כתב. הרי, בסוף האגדות שלו, כל הדמויות נחות על מקומן בשלום. כולן הכירו במצב החדש. כולן השלימו עם גורלן החוזר והנשנה: עת לבקש ועת לאבד, עת לאהוב ועת לשנוא, עת לכתוב ועת למות. האם ידעו כל אותן דמויות שזהו האל אשר לו הן סוגדות? אל נמוך עם נייר ועם עיפרון? אל נמוך שראה בעצב של דמויותיו את העצב העגון שלו? שכרון כוח, הייתי קוראת לזה. תסביך אלוהים.
לא, אני אומרת לעצמי. איני יכולה להניח שום דבר לגבי עגנון. עגנון – הוא אהב להניח הנחות. דמויותיו אוהבות להמציא השערות ותיאוריות, להניח הנחות על גבי לְבֵני הסיפור. אך אני לא מרגישה בנוח להניח אף לא הנחה אחת. אולי מפני שאיני יהירה כפי שעגנון היה. עגנון המפורסם, זוכה פרס הנובל, זה שבהלווייתו עמדו גם דוִד וגם גולדה – לא אדון בן גוריון או גברתי ראשת הממשלה, בוודאי קרא להם דוִד וגולדה! בוודאי הרגיש שהוא מרכז העולם!
אבל אם אהיה חייבת להודות, אולי אודה שאיני באמת מאמינה שעגנון יהיר. אולי הקריאה הזו נגדו מסווה תחושות אחרות, ומזהמת את הקרקע הנראית ליד. אני חושבת על עגנון המפורסם, זוכה פרס הנובל, זה שאין מפסיקים ללמדו או לשבחו. עגנון, האיש אשר ידע בצניעות למצוא את דרכו בנבכי האדם ועם זאת רק לנפשי מעולם לא העז להיכנס.
ומדוע? שוב ושוב הפצירה בי מורתי לאהוב את עגנון בכל מאודי, כפי שכולם אוהבים אותו. אבל כיצד אוכל לאהוב אדם כה מאיים ואכזר? מי זה עומד על מפתן ביתי, ידיו עמוסות בסיפורי זוועות על נשים עגונות, ומתחנן שאוהב אותו כפי שכול דמויותיו אוהבות, בצורה עיוורת וחסרת רחמים? גם תרצה הייתה פעם בת 16, אז ביום חתונתה, ואילו אני צברתי יותר שנים ממנה אך לא התאהבתי אף לא פעם אחת. ואת מי ניתן להאשים?
אהיה סופרת אחרת, אני נשבעת בליבי. גיבורי לא יהיה תלוש אלא עם תְלוש משכורת, ובחייו לא יהיה אף רגע כתמול שלשום. בחזרתי אמצא את הבית תמיד פתוח, ואינני זקוקה לגבר עם מפתח שישוב אליי. אין עת למות ואין עת לאבד, אין עת לעגון ואין עת להתעגן. וגם אם יצוו עלי שוב ושוב לאהוב את עגנון, ויאיימו שאות הקלון ידבק בי לנצח, כיצד אוכל לסגוד לאדם כה אכזר, אשר משליך עליי את פחדיו ואת פחדיי? לעולם לא אוכל לאהוב אדם אשר בלי רחמים מעגן כך את דמויותיו ואת מוריי ואותי.
בסיפוריי, כל הדמויות יזכו למוות מהיר ומלא רחמים.
נימוקי השופטים
הסופר עמוס עוז, שביקר בבית עגנון בילדותו, כתב שהבית היה תמיד חשוך, וסיפר שאור המנורה גרם לכך שדמותו של עגנון הפילה צללים רבים סביבו כשהתהלך בבית. זו כמובן גם אמירה סימבולית – עוז וקוראים אחרים של עגנון, סופרים וחוקרים, דיברו על כך שגדולתו של עגנון הפילה צל כל כך גדול סביבו כמו עץ ענק שמסתיר את השמש, עד שסופרים צעירים לא יכלו לגדול ולהתפתח שם. וסופרות – על אחת כמה וכמה.
הסיפור שלפנינו – יותר מסה מסיפור, כלומר מעין מאמר אבל אישי מאוד – מעורר תקווה שאולי בדור שלנו דברים ישתנו, והקוראים הצעירים – ועוד יותר מזה הקוראות – ישתחררו מהצל הענק של עגנון ויעזו לעמוד מולו ולבחון אותו בעיניים ביקורתיות.
לפנינו כותבת צעירה, שקוראת את עגנון ומתמודדת אתו ללא יראה, כשווה מול שווה. העמדה הנשית, הפמיניסטית שלה מאוד ברורה ולא מתנצלת. כבר בתחילת המסה שלה היא תוהה על סופר גבר הכותב על טרגדיה של נשים – הרי עגנון הרבה לכתוב על מצוקתן נשים עגונות. למה, בעצם? היא תוהה.
על נקודת המבט הכה רעננה ומעניינת של כותבת צעירה, המכשירה את עצמה לעתיד של סופרת, תוך כדי ההעמקה בסיפוריו של עגנון, בביוגרפיה שלו ובהתקבלות שלו בעולם הספרות העברית ועל התייצבותה מולו במלוא קומתה, הבוחנת את שיעור קומתו מתוך ביקורת ואהדה, באופן מפוכח ומלא השראה – אנו מעניקים ציון לשבח לגל פרידמן ומצפים לקרוא את סיפוריה, בתקווה שבכל זאת תהה רחמנית יותר כלפי דמויותיה.