אף הרצונות לא היו כבימים עברו. הארץ התהפכה מחמת הרוח שנשבה מפה לשם ומשם לפה, ועברה על כל העולם עד שהוא מתהפך ומתאווה לנפול. הזקנה קפצה על אנשי העיר, וכל אימת שהסתובבתי ברחובות רואה הייתי פנים נפולות, מעילים סגורים והצטנפות מפני הקור והזקנה. מתהלך הייתי מבית קפה אחד לאחר, מחפש איש לשוחח איתו, לקיים במעט את העולם ואת המחשבה.
באחד מהימים הקרים שבקרים, מצאתי עצמי נכנס לבית קפה קטן, באחת מפינותיה הנידחות של העיר. עץ חיפה את התקרה ואת הרצפה, ונרות קטנים נתלו על הקירות העצבים. רוח של שטות עייפה התהלכה בין כסאות בית הקפה ובין הרהיטים הישנים, וריח של שעם ועשן סיגרים מילא את החרכים שהשאיר האור החם.
נתיישבתי באחד השולחנות והזמנתי כוס קפה. הגיע הכוס, והייתה מלוכלכת, ובתוכה קפה וריחו מהביל ומשתלט על נחיריו של אדם בין רגע. צלצל פעמון הדלת ונכנס אדם. נתיישב על ידי, מלמל על שמעדיף הוא את המבוכה על הבדידות והזמין גם הוא כוס קפה. מדרך דיבורו ולבושו הרשלני ידעתי מהיכן הוא, ושאלתיו אם הכיר אחדים ממכרי. לחלקם הנהן, לחלקם נד ראשו, והיה לוגם לגימות קטנות מן הקפה הרותח. למדתי, יש שאנשים לוגמים לגימות קטנות מקפה רותח, ויש שאנשים לוגמים לגימות ארוכות מקפה שנתקרר מעט. אלו נלחמים בעולם ואלו מחכים בסבלנות במקומם הבטוח, עד שהעולם אינו אלא צל של עולם.
שאל אותי מאין אני. רבים העוברים על פני ושואלים למקומי. מחמת שאני נודד הרבה ויש בי ממקומות רבים, עד שלא מוצאים בי את מקומי הראשון. ועל כן, עונה אני בכל עת תשובה אחרת, שיש עיתים שבאה אליי רוח שכחה ומקומי הראשון נשכח ממני. כעין חלום, שאינך יודע מאין באת. לאדם זה, שהיה בן שיחי היחיד באותו המקום ובאותה העיר, נעניתי וסיפרתי על נדודיי, ממקומי האחרון ועד מקומי הראשון. הביט בי, והזיז עיניו בכל עת שאמרתי שם אחר למקום אחר בגופי, נראה שידע מה נשאר בי מכל מקום בו שהיתי.
לבסוף, שאל אותי על מכריו בכל אותם המקומות, לחלקם הנהנתי ולחלקם נדתי בראשי. לאחר זמן שאלתיו למעשיו באותה עיר הנידחת, ובבית הקפה הקטן בו היינו. הרהר מעט, והשיב לשאלתי בזהירות, כמו יש בו קושי להבחין בין האמת בדבריו לבין השקר. “מחפש אני אחת שפגשתיה פעם”. מן המילים ומן הדיבור ידעתי שפגש אותה אחת לפני שנים רבות, ואין לה לא זכר ולא שביב זכר באותה העיר, ואין זה מונע ממנו לחזור יום-ביומו, ולחזר אחר עקבותיה ככלב המחזר אחר בעליו.
נתמלאתי רחמים על אותו אדם. על שכל יום חוזר לאותו המקום כדי לחזור לאותו הזמן. כל בית הקפה הכירהו, וכשם שהרהיטים היו עתיקים, ורוח זיקנה דבקה בהם, כך הוא היה עתיק, ורוח זקנה דבקה בו. מחמת הזמן שעבר או שמא מחמת שהותו, גם ממנו נדף ריח הזכרון. חייו עברו עליו בלעדיו. מחכה היה לזו שלא תבוא.
בצאתי מבית הקפה מחשבות תקפו את ראשי. משוגע הוא. חיש צעדיי מיהרו לקָחְתִי למקום הבא, בו אמצא תכליתי ומקומי. גברה הרוח, עד שהייתה ציפור אחת מנסה להתעופף במעופה, וככל שהיא מפרפרת בכנפיה הרוח מעכבת בה ומחזיקה אותה במקומה.
וכשם שהוא משוגע, אני משוגע אף יותר. שאותו אדם נשאר עומד במקומו ואינו בורח, ואני נשאר במקומי ובורח, כמו אפשר לברוח מכל זה.