אודות | בית עגנון
בית עגנון בירושלים הוא אתר מורשת לאומי, ביתו ההיסטורי של הסופר, זוכה פרס נובל לספרות ש”י עגנון, שהפך למוזיאון ספרותי. בבית זה התגוררו עגנון ובני משפחתו משנות ה-30, וכאן, בחדר העבודה שבקומה השנייה, כתב עגנון רבות מיצירותיו הנודעות כגון סיפור פשוט, הכנסת כלה, אורח נטה ללון, תמול שלשום ושירה .
הבית נבנה על פי תכניתו של האדריכל פריץ קורנברג בסגנון הבאוהאוס. קוויו ישרים ופשוטים, מחוסרי עיטורים וקישוטים. הוא אינו מחופה אבן ירושלמית, משום ששכונת תלפיות היתה רחוקה ומנותקת משאר חלקי ירושלים ולכן לא חל עליה החוק המנדטורי המחייב חיפוי אבן. הבית המוקף ברושים שוכן בשכונת ארנונה, רחוק ממרכז העיר.
לאחר פטירתם של עגנון ושל רעייתו אסתר, הבית נרכש על ידי עיריית ירושלים ופעל כבית ספרות ותרבות במשך שנים. בתחילת שנות האלפיים הבית עבר תהליך שיפוץ ושימור ונפתח מחדש לקהל בשנת 2009. מאז פוקדים אותו מידי יום קבוצות ומבקרים, המשתתפים במגוון סדנאות, קורסים, סיורים, מופעים, הרצאות, תערוכות ואירועים ספרותיים.
בית עגנון שימש מאז ומעולם אתר עלייה לרגל לאנשי הרוח, התרבות והספרות בני תקופתו של עגנון, וכך מאז ועד היום. בין באי ביתו של עגנון היו ידידיו הרב קוק, המשוררים חיים נחמן ביאליק ואורי צבי גרינברג, המשוררת אלזה לסקר שילר, ראש העירייה טדי קולק, ועוד.
הסופר עמוס עוז, שביקר בבית עגנון כילד, זוכר בעיקר את התאורה האפלולית:
“אף פעם לא שרר אור יום בבית עגנון, תמיד עמדו שם מעין דמדומים עם ריח קל של קפה ושל דברי מאפה, אולי מפני שהיינו באים אליו קצת לפני צאת השבת, בשעת בין הערביים, ואת אור החשמל לא הדליקו שם לפני שהופיעו בחלונם לפחות שלושה כוכבים […] בכל פעם שאדון עגנון היה קם ממקומו וניגש לשלוף כרך זה או אחר מאחת האצטבאות שלו שדמו לעדת מתפללים צפופים, כהי לבוש, מרופטים קצת, היתה דמותו מטילה סביבה לא צל אחד כי אם שניים-שלושה צללים או יותר. כך נחרתה דמותו בזיכרון ילדותי וכך אני זוכר אותו עד היום: איש מתנועע בתוך הדמדומים ושלושה או ארבעה צללים שונים מתנועעים עמו בלכתו, לפניו, או לימינו, מעליו ומתחת לרגליו.”
בית עגנון זכה לאזכורים בספרות העברית:
מוזיאון קטן? היא מתנפלת על המציאה שהזדמנה לה, אז למה שגם אני לא אציץ?
ובלי לשאול היא מפנה את המכונית לתוך הרחוב וחונה ליד הבית הישן והאפור, שזרועים בו כמה חלונות מסורגים קטנים, ויורדת לראות במה העניין. מסתבר שכבר הסתיימו שעות הביקור שקצבה העירייה…”
“כמה חודשים לפני מותו של עגנון עברתי ליד ביתו בתלפיות. חלון אחד היה פתוח, ומוזיקה בקעה מתוכו. חשתי שמשהו אינו כשורה. הסתובבתי ליד החלון ולא העזתי להקיש על הדלת. לבסוף אזרתי עוז והקשתי. עגנון פתח את הדלת ושמח בי.”
בית עגנון מוזכר גם בספרי ילדים:
‘גנבו ספרים עתיקים’ אמר אחד.
‘לא נכון, גנבו כתבי-יד’ הודיע שני.
‘בכלל לא גנבו ספרים,’ סתרה אותם שלישית. ‘גנבו כסף.’
‘בבית עגנון אין כסף,’ תיקן אותה הראשון.
‘בבית עגנון יש כסף כי אנשים באים להרצאות וקונים כרטיסים.’ התעקשה השלישית.
‘ההרצאות בבית עגנון הן חינם,’ התעקש גם הראשון.”
עגנון עצמו לא אהב את סגנונו של הבית. במכתב לאסתר מ-1931 כתב:
“אי”ה מחר ערב שבת נחמו אסע לירושלים ואתחיל לסדר את הספרים ואת הבית. מקוה אני שאת לא תצטרכי להטריח הרבה בסידור הבית. ודאי כתב לך ברין שקורנברג צבע את הבית בצבע נורא ומגוחך. כנראה נצטרך חצי שנה להתבייש בפנינו ובפני האורחים מחמת צבע הבית, אבל להצטער לא כדאי.”
בסיפור מאויב לאוהב המתאר את בניית הבית כתב:
“לא אשבח את ביתי, כי קטן הוא ולא אתבייש בו בשביל שיש גדולים וטובים ממנו. ביתי קטן, אבל מקום יש בביתי לאדם שכמותי שאינו מבקש גדולות.”