האב הגדול והצעיר הזועם: חיים נחמן ביאליק וזלמן שניאור כאבא ובן ספרותיים

“ויש אשר אחזתי בידך, וידך כה חמה, כה רכה, וחומה הלך הלך והתפשט בכל עורקי ולבי הולך ודופק ואז חפצתי לחבקך ולנשקך ולצקת את כל עצבוני אל חיקך, אך התביישתי, התביישתי ממש… והכוכבים התלחשו על ראשינו… התזכור?!”

כך כתב זלמן שניאור בשנת 1902, למשורר חיים נחמן ביאליק המבוגר ממנו בכארבע-עשרה שנים, על אודות הזמן שעשו יחד באודסה עירו של ביאליק.
בהרצאה זו נבקש להתמסר, ולו לשעה אחת, אל הקשר האישי ואל עוצמת ההשפעה שבין שני אנשי הספר המרכזיים האלה – ביאליק ושניאור – במרחב שבין העיר שקלוב ברוסיה הלבנה לעיר אודסה בירת הספרות העברית החדשה. ביאליק ושניאור היו אב ובן שנקשרו בשושלת הפואטית של היצירה העברית המודרנית. שניהם נדדו מבית, שניהם חוו יתמות עקרונית, שוברת נפש, מבית הוריהם מולידיהם, ושניהם ביקשו בספרות העברית נחמה שאין בלתה: האפשרות, היקרה מכל, למצוא מלים לדברים, ואף למכמני נפש מתייסרת המבקשת עוד לחיות, שוב להיוולד ולהוליד.

נעיין יחד בהתכתבויות, בפרשיות חיים שונות, ובשירים, שקשרו יחד את השניים, מראשית המאה העשרים ועד מלחמת העולם הראשונה.

ההשתתפות בהרצאה חופשית, בהרשמה מראש.