״את עיירתנו זוכרת אני…״: דבורה בארון על מחוז הולדתה

“בערבים, או בימות־גשמים, השקיעה את עצמה בקריאה, וכאילוּ כדי להחריש משהו הצועק מקרבה, קראה בקול רם, בָזָה לעצמה כשמאחורי המדובר בספר, או בעתון, חשה כעין ציפיה למה (למכתב? והן לא ידע איש את כתבתה)” (דבורה בארון, מאמש)

הסופרת דבורה בארון שהגיעה לארץ בשיאה של העליה השניה, והתגוררה מרבית חייה בתל אביב, לא הניחה לרגע את עט הסופרים.  בכתיבה משובחת ומלאת געגועים היא החייתה שוב ושוב את עיירת הולדתה שברוסיה הלבנה. סיפוריה התמקדו בנופיה ובסימטאותיה של העיירה, באנשים ובעיקר בנשות העיירה. ניתן לומר כי בארון חיה באופן מלא את חייה בקרב הקהילה שבעיירה, אותה למעשה לא נטשה מעולם. 

בהרצאה נוספת בסדרה “אל הציפור” נצא יחד עם רוחמה אלבג למסע אל אוזדה, עיירת הולדתה של הסופרת.