״לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא״: על שם האל בשיח של ימינו

הדיבר השלישי ״לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה׳ אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא״ מפורש בדרך כלל כאיסור להישבע בשם אלוהים או לשאת את שמו לשווא. ואולם בישראל העכשווית שם האל נמצא בכל מקום. פוליטיקאים מגייסים אותו כדי להעניק למדיניות תוקף מוחלט, מותגים משתמשים בו כדי למכור מסורת ושייכות, וזמרים קוראים אליו לבטא אהבה, כאב וייאוש. 

שם האל יכול גם לשמש כביטוי לזעקה או מחאה כמו בשירו של ביאליק ״על השחיטה״, כביטוי למשטור של הדת כמו בשיריה של יונה וולך, או כמקור סמכות וגעגוע כמו ברבות מיצירותיו של עגנון. באילו הקשרים מותר להשתמש בשם האל? מתי נשיאתו היא תפילה כנה, יצירה או מחאה ומתי היא ניסיון לרתום את הקדושה לשירות הכוח, הכסף והפופולריות?

בהרצאה השלישית בסדרה המקוונת ״עשרת הדיברות״ נשוחח עם פרופ׳ חביבה פדיה על הדיבר השלישי ובעקבותיו נתחקה אחר גלגולי שם האל בספרות, בתרבות ובמרחב הציבורי הישראלי.

ההשתתפות בהרצאות הסדרה חופשית, בהרשמה מראש.