הגברת סולוביצ’קי והדיבוק
שעת ערב מוקדמת. גברת-סולוביצ’קי קוראת לכל המשפחה לארוחת ערב, יוסף-חיים ובנימין-מנשה עדיין לא חזרו מהישיבה. שרה-לאה מניחה את הצבעים והדפים ומתיישבת לצדו של אביה, שמעיין בגמרא.
“העבירי לי את המלח בבקשה” מבקשת שרה-לאה מאלישבע אחותה הגדולה. אך זו נראית שקועה בעולם אחר. ידה האוחזת במזלג, נוקשת על השולחן בקצב אחיד, והחביתה שלפניה נותרת שלמה. “כשאר אחינו… הניח יצחק קומר את ארצו ועלה לא”י לבנות אותה מחורבנה ולהיבנות ממנה,”
“מה?” שואל אביה המופתע. וגברת-סולוביצ’קי מסובבת ראשה בחדות, “היא מדברת ככה כבר מזה זמן.” האבא מסנן, “אז לכו לרופא” הוא אומר ומחזיר את ראשו לגמרא. “אבל הספינה חותרת והולכת לה” אומרת אלישבע שלא ממן העניין.
רופאת המשפחה נראית מרוחקת. בדיקה קצרה, “הילדה בריאה.” אלישבע, בת שחוק על פניה: “אף רבינוביץ’ חברנו נשתקע ביפו.” הרופאה מסדרת את משקפיה, “נראה לי שהמקרה מתאים ל… וכבר אני נותנת הפניה.”
משפחת סולוביצ’קי כולה מתייצבת חוץמיוסף-חיים ובנימין-מנשה שנמצאים בישיבה. הפסיכיאטר השמנמן מסלסל בזקן התיש שלו, “כן מה הבעיה?”
גברת-סולוביצ’קי מתוחה, “המון משוגעים בימנו.”
“אני מבקש מהגברת להירגע, בואו נשמע את הילדה.”
אלישבע מכחכחת בגרונה, “חברים היו לו ליצחק, חברות לא היו לו…” הפסיכיאטר מפסיק לחייך, “הילדה הוזה בסגנון מוכר, אבל לא בתחום שלי. יש לפנות לנוירולוג.” זה היה הרגע שגברת סולוביצ’קי אמה של אלישבע התעלפה!
אמבולנס מיילל, יושבים בצפיפות, קריאת הנוירולוג מהדהדת באוויר “המוח במצב מסוכן, מהרו.” גברת-סולובצק’י מהרהרת בקול רם: “שמעתי הרבה סיפורים דומים בילדותי.” סיבוב חד. אלישבע פולטת: “מי שתפס לו מקום יושב כאילו חושש שמא יוציאו את מקומו מתחתיו,” “זהו זה,” קוראת גב’ סולוביצ’קי בנחרצות, “עכשיו ברור לי, זהו דיבוק, אדוני הנהג סובב את האמבולנס, אנחנו הולכים לרב!”
חדר נקי ונעים. “בלק לא מצא קורת רוח במזונותיו. יש לשער שקץ במאכלות אסורות ונתאווה לבשר כשר…” כל המשפחה עוצרת נשימתה. “דיבוק מוזר” אומר הרב. זבוב מטרטר. “ראיתי את אלישבע קוראת ספר חדש.” שמונה זוגות עיניים ננעצות בשרה-לאה הקטנה.
“תמול שלשום מאת ש”י עגנון, ראיתי, אני מבטיחה,” דממה בחדר.
“אם כך הכול ברור,” מתרווח הרב בכיסאו, “בתכם שקעה בעלילת הספר ונתפסה על שפת עגנון המהפנטת, גם לי ארע כדבר הזה בעבר.”
אביה, מנענע את זקנו הארוך, “מבחינתי הפתרון פשוט, נכריח אותה לדבר בשפה עברית רגילה”. “לא”, פוסק הרב.” דברו איתה בשפתו של עגנון- שפתה”. גברת-סולוביצ’קי נרגשת, לא מתמהמהת ואומרת בקול ברור ומאושר: “נשלמו מעשיה של אלישבע, מעשיהם של שאר חברנו וחברותינו יבוא בספר חלקת השדה.”
ואגב, יוסף-חיים ובנימין-מנשה עדיין לא חזרו מהישיבה!
נימוקי השופטים
הסיפור המשעשע של יסכה שאקי עוסק במחלה רצינית ומוכרת לאוהבי הספרות והספרים – אחת מבנות משפחת סולוביצ’קי, הילדה אלישבע, מתחילה ביום בהיר אחד, פתאום וללא סיבה ניכרת לעין, לדבר באופן מאוד מוזר. היא לא עונה לעניין, ובמקום זה פולטת מפיה משפטים שלמים שנראים כאילו הם לקוחים מעולם אחר. ההורים המודאגים מטלטלים אותה מרופא לרופא, מפסיכיאטר לנוירולוג, שאינם מצליחים לעזור לה. בסופו של דבר הם מגיעים למסקנה שדיבוק השתלט על בתם וממהרים איתה לרב. אלא שהרב, המקשיב לתוכן המשפטים המוזרים שהילדה משמיעה – פוסק שאם זה דיבוק – הוא מוזר מאוד. שהרי דיבוקים בדרך כלל אוהבים לעשות מעשים אסורים ולהשתמש בשפה מגונה, ואילו הדיבוק הזה דבק דווקא בכשרות!
בסופו של דבר התעלומה מתבררת, שלא במפתיע על ידי האחות הקטנה. שלא במפתיע – משום שסיפור זה מעוגן כולו בעולם שלם של ספרים, הן בתוכן והן באופן הכתיבה – עולם של היכרות עם ספרים, של אהבת ספרים, של הבנת החוקים הפנימיים המאפיינים את העולם הזה. ובספרים, כידוע, דווקא לילדים הקטנים יש עוצמה רבה, מדמותו של דוד המלך המקראי ועד הילד שאמר “המלך עירום” בסיפורו של הנס כריסטיאן אנדרסן.
האחות הקטנה מגלה למשפחה המופתעת שהמחלה שאחותה לוקה בה היא דיבוק אהבת הספרים, המשיכה לעולמם וההשפעה ממנו. שימח מאוד את השופטים לגלות שילדים עדיין לוקים במחלה המסוימת הזו. שימח אותנו שבעתיים שהמחלה שבה לקתה אלישבע היא “עגנונידעת” (על משקל “שפעת”). אנחנו בבית עגנון מכירים לא מעט אנשים הלוקים במחלה הזו. למען האמת אנו מכירים זוגות שהכירו בזכות המחלה הזו וזוגות שהתחתנו בזכות המחלה הזו, והורים המשתדלים להנחיל את המחלה – ואולי יש לומר את המתנה – הזו לילדיהם.
על נושא הסיפור, האהבה חסרת המעצורים לספרים, על הבחירה בעגנון כדי להמחיש אותה, על הכתיבה הרהוטה, הנעה מן הרצינות לשעשוע, על הרעיון, השפה והביצוע המצוינים אנו מעניקים ליסכה שאקי את המקום הראשון בתחרות הכתיבה לנוער בעקבות עגנון.