סיומו של הסיפור “והיה העקוב למישור”
ועתה ידידי הקורא אל נא יחר אפך בי כי מנעתיך עד כה מלדעת המשכו של מעשה זה, באשר חפצתי לחסוך מנת יגונך אחר ששמעת כל קורותיו של מנשה חיים, ואם כי חתמתי דברי באומרי כי תם המעשה, הרי שתם הוא אך לא נשלם.
שנים ארוכות גנוז היה הסוד הנורא בלב שומר בית הקברות . בכל אותן שנים ניסה להדחיק הענין, אך בכל פעם שב ונתעורר סוד זה בליבו, כגחלת לוחשת, הבוערת וכבה חליפות. עד מה דווה לבו ועד מה נצטעפו עיני השומר בראותו את קריינדיל טשארני מגיעה מדי שנה בשנה ביארצייט למנשה חיים, ועיניה זולגה דמעה. גם עבים נטפו מים בכל פעם בו פקדה את קברו של המנוח העלוב, ונתערבבו אלה עם דמעותיה. אפילו מזבח מוריד דמעות כעת, דובבו שפתי השומר. וזאת יש לדעת, כי קריינדיל טשארני הביאה עימה לבית החיים, בבקרה את קברו של מנשה חיים, גם את בנה יחידה. בן זה הלך וגדל, והיה לעלם בעל מידות טובות. לעולם לא יביטו עיניו בפני חברו בדברו עימו. תמיד ישפיל מבטו, ודיבורו יהא לעולם בנחת ורך כמגע הקטיפה. כעת, בהגיעו לפירקו, כל שדכני בוצץ באו ונתייצבו בבית הוריו והציעו הצעות מהצעות שונות. ברם, מששאלו את פי העלם, סירב לכל המוצע לו, והפטיר רק כי טרם בשלה השעה, וכי חפץ הוא עוד למלא את כרסו בש”ס ופוסקים.
בימים ההם, נתגלה לפתע השומר כבר -אוריין וכבקיא וחריף בתורת הסוד. אלמלא רבה של בוצץ ראהו בשעת – מעשה, כי אז לא היתה מתגלית גדולתו של שומר זה עד לעצם היום הזה, והיה נפטר מן העולם כאחד האדם.
ומעשה שהיה כך היה. אשת הרב נטרדה מן העולם טרם זמנה ר”ל. הרב האלמן הקפיד לילך לבית החיים מדי שבוע בשבוע בשנה הראשונה לפטירתה של המנוחה. באחת הפעמים, שת ליבו הרב כי השומר יושב בפינת חדר הטהרה, ובידו ספר הזוהר הקדוש. נתקרב הרב חרש לגוו של השומר, וראהו עוסק בחכמת הפרצוף שבפרשת יתרו. לא אטריחך ידידי הקורא לדעת את גודל המבוכה שחש השומר למראה הרב שנתייצב כעת לימינו, ורק נספר כי עוף השמים הוליך את הקול, וידעה העיר בוצץ וידעו אנשיה ונשותיה, כי השומר לאו שומר רגיל הוא. צדיק נסתר הוא. עד מהרה העביר הרב את השומר מכהונתו, ומינה אותו כרב ומורה בישיבת בוצץ המפוארה, בה גם למד העלם,בנה של קריינדיל טשארני, והיה לראש וראשון בין תלמידיה, עילוי שהכל דיברו בשבח הליכותיו ותלמודו.
לא ארכו הימים, ופנה הרב לתלמידו המובחר, וסח לו כי בדעתו לפנות בקרוב לרב השומר ולהציע כי עילוי הישיבה ינשא לבתו. העלם נאות מייד לצו רבו. הכיר הוא את העלמה ואת הוריה, עוד מימי שחרותו, עת ביקר עם אימו בבית החיים את קברו של מנשה חיים. ידע העלם כי צנועה היא וחסודה היא עלמה זו, וכי ידה תמיד אחזה בספר, לפרקים היה זה סידור תפילה רגיל ולפרקים ספר “צאינה וראינה”.
קורא אהוב ! סהדי במרומים שאף אנוכי יחלתי לסיום הפרשה בניגוני קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, אלא שאדם מתכנן והאל מהתל בו.
הרב – השומר סירב להצעת השידוך מפי רב העיר, ומשזה השביעו
בנקיטת חפץ, סח לו כל הידוע לו,ועוד פירט באוזנו וסיפר על
מעמדו ההלכתי של המובחר בתלמידי הישיבה, וד”ל.
לא נקפו עוד ימים רבים, והשמועה המדאיבה
עשתה לה כנפיים, ותהומנה חוצות הכרך.
וקרנדיל טשארני ובעלה ובנה לא נראו
עוד מהלכים בחוצות קריה.
והעיר בוצץ נבוכה.
נשלם.
נימוקי השופטים
לפני שנתיים זכה בתחרות הכתיבה בעקבות יצירת עגנון סיפור על ילדה שיום אחד מתחילה לדבר עברית ממש מוזרה. הוריה המודאגים חושבים שמשהו לא בסדר איתה ורצים איתה מרופא לרופא, עד שמתברר שהילדה לוקה באהבת יתר לסיפוריו של עגנון, ועל כן היא מדברת “עגנונית”. אנו סבורים שגם נדב שריפי לוקה ב”מחלה” המיוחדת הזו, מחלה ספרותית נפלאה ומדבקת. לשונו העשירה של עגנון, לשון השואבת את כוחה משכבות עתיקות של המקורות היהודיים, מהווה לעתים בימנו מחסום לצעירים, שחלקם לא מצליחים להבין אותה, עד כדי כך שאנו שומעים לפעמים אפילו סופרים המבקשים ש”יתרגמו”, להם את עגנון לעברית…
ואילו כשקראנו את סיפורו של נדב דומה היה עלינו שלשונו של עגנון פשוט “בלעה” את הבחור. זה התחיל כבר במכתב הנלווה לסיפור ששלח. פתחנו את המייל וקראנו כך:
לכבוד
בית עגנון בירושלים
השלום והברכה לעובדי הבית
במענה למודעה שפרסמתם בעיתונות, לוטה בזה הצעתי לסיומה (הסופי הפעם…) של היצירה “והיה העקוב למישור” וזאת הן בקובץ word והן באמצעות סריקה (המכונה במקומותינו קובץ pdf).
כמובן שהכותרת לרשימתי הינה בדויה, ונועדה אך למשוך את עין הקורא ולשוות מקוריות להצעה, ואל נא תזעיפו פניכם בי בגין כותרת זו…
בכבוד רב…
וכאן הגיעה הכותרת:
סיומו של הסיפור “והיה העקוב למישור” (על פי כתב-ידו של עגנון שאותר לאחרונה בביתו בירושלים)
כמובן שיש כאן יומרה עצומה, של כותב הכותב לכאורה לא טקסט בעקבות עגנון, אלא את המקור ממש. אבל אנו, עובדי הבית והשופטים, לא הזעפנו פנים דווקא, אלא להפך, כי הסיפור שבא בעקבות המכתב והכותרת הצדיק במידה רבה את היומרה הזו. והרי מעט רהב היא תכונה הכרחית לכל אמן יוצר. והסיפור עצמו כתוב ב”עגנונית” אמינה, משכנעת, נהדרת.
לא נוכל לקרוא את הסיפור כולו, תוכלו למצוא אותו בספר, אך אקרא באוזניכם עוד שתי שורות מן הסיום:
“קורא אהוב ! סהדי במרומים שאף אנוכי יחלתי לסיום הפרשה בניגוני קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, אלא שאדם מתכנן והאל מהתל בו.”
הסיפור של נדב שריפי נבחר בשל הבקיאות המופלאה בשימוש ב”שפה העגנונית”, בשל החירות בפיתוח העלילה, בזכות ההומור העצמי המושחז, הראיה המפוכחת והחמלה והאהבה לדמויות, הסיומת המפתיעה, לכאורה, אך הצפויה וההולמת את רוח ה”שובבות” של עגנון.
על כל אלה, על היומרה ועל הביצוע, על המניפה העגנונית שהסיפור פורש לפנינו בדייקנות ובכוח שכנוע רב, על הלשון העסיסית, ועל התחושה שהכותב שרוי כולו במחיצתו של עגנון, אנו מעניקים לנדב שריפי ולסיפורו את המקום הראשון בתחרות הכתיבה בעקבות יצירת עגנון.
ואסיים ברוח כתיבתו של נדב, הכותב ברוח כתיבתו של עגנון:
קוראים וכותבים אהובים! אדם מתכנן והאל מהתל בו, ובכל זאת אנו מרהיבים עוז ומתכננים שגם בשנה הבאה תיערך תחרות כתיבה בעקבות יצירת עגנון, ושגם בשנה הבאה נקבל מכולכם ומעוד רבים אחרים יצירות שנכתבו במלוא היומרה והכישרון. אנו נקרא בשמחה כל מה שתכתבו, ואנו מזמינים אתכם לבוא לבקר אותנו בכל עת שתחפצו. תוכלו לשבת כאן, בביתו של עגנון, או בגינה, לקרוא, לחשוב, לכתוב ולשתף אותנו.
מאחלים לכולכם הצלחה רבה!