מַתְרִיס מִבַּעַד לַתְּרִיס
הוּא מְנַקֶּה אֶת הָאָבָק שֶׁהִצְטַבֵּר עַל הַתְּרִיסִים וּמַבִּיט בָּרְחוֹב הַהוֹמֶה. כֻּלָּם מְמַהֲרִים לְעִנְיָנֵיהֶם, מְמַהֲרִים וּמְאַחֲרִים. דּוֹמֶה שֶׁהַתְרָסָתוֹ נֶגֶד הַכֹּל הָפְכָה לְחֵלֶק בִּלְתִּי־נִפְרָד מֵרִיטוּאָל נִקּוּי הַתְּרִיסִים – “מַתְרִיס מִבַּעַד לַתְּרִיס”, אִם תִּרְצוּ. זְכוּת זוֹ שְׁמוּרָה לוֹ שֶׁכֵּן הִשִּׂיג – וְאִבֵּד – כָּל דָּבָר שֶׁאִישׁ חָפֵץ בּוֹ בַּחַיִּים הַלָּלוּ.
אִם תִּשְׁאֲלוּהוּ וַדַּאי יַכְחִישׁ שֶׁחֹסֶר־הַמַּעַשׂ שׁוֹחֵק שִׁבְעָתַיִם מִשִּׁגְרַת הָעֲשִׂיָּה הַמְּאוּסָה שֶׁל אַנְשֵׁי הָרְחוֹב. יָמִים אֲרֻכִּים רָדַף אַחַר הַזָּנָב שֶׁל עַצְמוֹ, עַד שֶׁהֵחֵל פִּתְאוֹם רוֹאֶה אֶת הָעוֹלָם מִבַּעַד לְקָלֵידוֹסְקוֹפּ צִבְעוֹנִי. נֵטֶל הַחַיִּים שֶׁהִרְכִּיב בְּמוֹ־יָדָיו וְנָשָׂא עַל גַּבּוֹ בְּעָמָל רָב פִּנָּה מְקוֹמוֹ לִמְצִיאוּת יַלְדוּתִית קְסוּמָה וְנִשְׁכַּחַת – שֶׁמֶשׁ מְחַיֶּכֶת שֶׁמְּפַזֶּרֶת מֵחֻמָּהּ חִנָּם־אֵין־כָּסֶף, וּמַשַּׁב רוּחַ שֶׁמְּלַטֵּף וּמְצַנֵּן אֶת עוֹבְרֵי הָאֹרַח. בְּעוֹד אֶגְלֵי־זֵעָה יוֹרְדִים מִפָּנָיו כְּנָהָר שׁוֹצֵף־קוֹצֵף הוּא מִתְמַסֵּר לַמְּלָאכָה: יָדוֹ הָאַחַת מְסוֹבֶבֶת סְמַרְטוּט לַח בִּתְנוּעוֹת מַעְגָּלִיּוֹת קְטַנּוֹת וּמְדוּדוֹת, וְהַשְּׁנִיָּה אוֹחֶזֶת בְּרַעַד בְּעוֹד סִיגַרְיָה מְקֻמֶּטֶת.
נִרְאֶה שֶׁחֹסֶר הַמַּעַשׂ דַּוְקָא מֵטִיב עִם מַר פַרֵנְהַיְים, לְפָחוֹת עַד אֲשֶׁר פּוֹגֵשׁ מַבָּטוֹ אֶת הַדְּיוֹקָן שֶׁתָּלוּי עַל הַקִּיר וְחִיּוּךְ מַר מִתְפַּשֵּׁט עַל פָּנָיו. “אִינְגָה הָיְתָה אִשָּׁה טוֹבָה”, הוּא נִזְכַּר בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ שָׂכָר מַר שְׁטַיְינֶר אֶת הָאָמָּן הַטּוֹב בָּאֵזוֹר כְּדֵי שֶׁיַּעֲנִיק לָהּ מַזְכֶּרֶת בַּל־תִּשָּׁכַח לְרֶגֶל אֵרוּסֶיהָ. הוּא מַבִּיט בְּעֵינֶיהָ הַכְּחֻלּוֹת וּבְפָנֶיהָ הַמְּשׂוּרְטָטוֹת בְּדִיּוּק כֹּה־רַב, כְּאִלּוּ תָּמַהּ עַל שֶׁהוֹתִירָה יְצִירָה מְעוֹרֶרֶת חוּשִׁים שֶׁכָּזֹאת מֵאָחוֹר. אוּלַי רָצְתָה לְהַשְׁאִיר לוֹ מַזְכֶּרֶת מִמֶּנָּה, אוּלַי רָצְתָה לִמְחֹק כָּל זֵכֶר מִמֶּנּוּ בְּחַיֶּיהָ הַחֲדָשִׁים־יְשָׁנִים עִם קַרְל נַיְס.
עַל אַף שֶׁיָּדַע מִלְּכַתְּחִלָּה שֶׁאֵינוֹ מְיֹעָד לָהּ, לֹא הִצְלִיחַ לִכְבֹּשׁ אֶת יִצְרוֹ וְהִתְאַהֵב בָּהּ. מֶשֶׁךְ זְמַן חַי אֶת חַיָּיו שֶׁל אַחֵר, עַד שֶׁהִגִּיעָה הַמִּלְחָמָה וְהָרִים זָזוּ. הוּא נִפְרַד מִמֶּנָּה בְּיָגוֹן רַב, קִבֵּל סְכוּם כֶּסֶף נִכְבָּד מִמַּר שְׁטַיְינֶר וְסָגַר אֶת הַדֶּלֶת.
כְּשֶׁחָזַר הָעִירָה מִיָּד בָּא לְחַיִּים הַסַּנְדְּלָר שֶׁהִתְקִין עֲבוּרוֹ זוּג נַעֲלַיִם מְהֻדָּרוֹת שֶׁמֻּתְאָמוֹת לְמִדּוֹתָיו. אֶת הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בִּלָּה בְּשִׁיטוּט בְּבָתֵּי קָפֶה וּבְמִסְבָּאוֹת שֶׁהִקְהוּ אֶת הַכְּאֵב. “אִם אֵין לְךָ כְּלוּם, אֵין לְךָ לְאַבֵּד כְּלוּם”, שָׁמַע פַּעַם אֵיזֶה חָכָם אֶחָד אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ לַשֻּׁלְחָן. “וְאִם גּוֹרָלְךָ לְאַבֵּד הַכֹּל, אֵין לְךָ לְהַתְרִיס נֶגֶד הַכֹּל”, הוֹסִיף פַרֵנְהַיְים בְּלִבּוֹ. שֶׁהֲרֵי אֵיךְ נִכְנָסִים לְסִפּוּר שֶׁסּוֹפוֹ יָדוּעַ מֵרֹאשׁ?
נימוקי השופטים
איך ממשיכים סיפור כזה? ניתאי שואל את עצמו את השאלה הזו, אבל באופן מפתיע לא בתחילת הסיפור שהוא כותב, אלא בסופו. סיפורו מסתיים בשאלה: “שהרי איך נכנסים לסיפור שסופו ידוע מראש?”.
זו שאלה כפולה, שניתאי שואל הן בשם פרנהיים, גיבור הסיפור של עגנון, והן בשמו של ניתאי עצמו. פרנהיים שואל את עצמו, או אמור לשאול את עצמו – מדוע התאהב בנערה שהיתה מיועדת לאחר, ומדוע התחתן איתה, הרי היה יכול לדעת מראש שזה סיפור שייגמר רע. וניתאי שואל את עצמו – איך נכנסים לסיפור של עגנון?
התשובה של ניתאי היא שהשפה היא השער, החלון – או התריס, שדרכו נכנסים לסיפור של עגנון, וזאת הסיבה שבזכותה החלטנו להעניק לו את הפרס השני בתחרות הכתיבה בעקבות סיפורי עגנון. עיקר הדיאלוג של ניתאי עם עגנון הוא באמצעות השפה. לשונו של הסיפור שניתאי מספר – כמו לשונו של עגנון עצמו – חורגת ממקומה הרגיל, שבו היא משמשת ככלי שקוף להעברת מסר. כאן הלשון מושכת תשומת לב לעצמה, ובעצם היא זו שמובילה את התוכן ולא להפך.
שימו לב לשמו של הסיפור “מתריס מעבר לתריס” – המצלול הוא בעל חשיבות רבה. המצלול למעשה מוליך את הסיפור. פרנהיים, שבסיפור של עגנון ביתו היה נעול בפניו, עכשיו יש לו בית משלו. ולמרות זאת, כמו בסיפור עגנוני טוב, שום דבר לא בא על פתרונו. פרנהיים ממשיך להיות מיוסר גם בתוך ביתו. הוא עורג החוצה, אל מה שאבד לו, אבל מכיוון שהוא יודע שאין טעם לצאת באמת לחיפושים, הוא מסתפק במירוק התריסים, שכמו הדלת, או החלון, הם אותו חלק בבית הקושר בין החוץ לפנים. פרנהיים, על פי הסיפור, מבלה שם את רוב זמנו, מנקה את התריסים ומביט אל הרחוב. הסיפור מציב אותו בחוכמה רבה במעין מיקום ביניים, לא ממש בפנים ולא ממש בחוץ.
אבל – מדוע פרנהיים מנקה דווקא את התריסים בסיפורו של ניתאי? מדוע הוא לא מנקה את החלון, או את הדלת? כאמור, הסיבה היא השפה. פרנהיים מנקה דווקא את התריסים משום שלדעת ניתאי הוא אמור להיות במצב נפשי של התרסה. כלומר – הסיבה לסיטואציה היא לשונית, מצלולית. הקרבה בין המלים “תריס” ו”להתריס” היא העיקר. הלשון עומדת כאן במרכז.
זוהי הבנה עמוקה לא רק של לשון הספרות של עגנון אלא של תפקידה של לשון הספרות בכלל, שהרי הספרות היא אמנות הלשון, ותשומת הלב לכלי הלשוני היא כשרונם ותפקידם הראשון והעיקרי של סופרים ושל משוררים היודעים את מלאכתם.
אנחנו מאחלים לניתאי להמשיך לכתוב בכישרון, בהבנה של השפה העברית וברגישות אליה, ומאחלים לעצמנו שנקרא עוד סיפורים מפרי עטו.